1. הנה קריאת אזהרה: יום הזיכרון לרצח רבין הולך והופך ליום הכסאח הלאומי. אין לי עניין לחזור על האמירות שהושמעו ביום ראשון בהתכנסויות השונות לזכר ראש הממשלה המנוח; שמעתם וקראתם אותן. המילים “הסתה”, “בגידה” ו”שיסוי” שלטו בהן, ואפשר להניח שהדברים ילכו ויחריפו, בוודאי כל עוד בנימין נתניהו – האיש מהמרפסת בכיכר ציון בירושלים ומארון הקבורה בצומת רעננה – יכהן כראש הממשלה.
אי אפשר לסתום את הפה או לצנזר את הדוברים ביום הזה, בוודאי לא את בני משפחת רבין. אבל כולם, כולל המשפחה, צריכים להבין שהידרדרות לכסאח הדדי ולחילופי האשמות שיאפיינו את יום הזיכרון רק תפגע בזכרו של יצחק רבין ותגרום לזילות המעמדים השונים של יום זה. בפרסומים ביום שאחרי הם הופכים לעניין המרכזי, המקבל אופי של עוד התגוששות בין־מפלגתית מכוערת. כך למשל זה נראה בישיבת הכנסת לזכר רבין.
יש עכשיו שנה לחשוב ולדון על זה ולמצוא עם המשפחה דרך לעצב את יום הזיכרון ואת תוכנו, באופן שיביא כבוד לאיש שמתכנסים לזכרו ולמעמדי אזכרותיו. הידרדרות הכסאח חייבת להיבלם.
2. בשבוע הבא ייערכו הבחירות לרשויות המקומיות, ותבוא מנוחה ליגע. היגעים במקרה זה הם כל תושבי עירי, שאני מניח שכמוני אף הם מוטרדים כבר כמה חודשים, בטלפונים ובהודעות לסלולר שלהם, בידי המטות של המתמודדים על ראשות העיר. באחרונה התבקשתי לסמן במספרים בעד מי אצביע – בעד פלוני 1, בעד אלמוני 2, בעד פלמוני 3 וכיוצא באלה. ואני חשבתי לתומי שהבחירות חשאיות. מכל מקום הקשתי 0, שפירושו שאיני מכיר איש מהמועמדים, ולכן לא אצביע.
אבל השאלה החשובה אינה בעד מי אני אצביע, אלא מדוע הם רצים בכלל לראשות העיר. חז”ל, שחכמים היו, הורו לנו: “לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס, שמא אין עושין לו נס”. וראשות רשות מקומית היא היום בהחלט מקום סכנה, היא מעין פרצה הקוראת לגנב־בכוח ומפתה אותו. כשחיפשתי נתונים בנושא זה מצאתי אחד מדהים שפורסם לפני כחמש שנים ב"דה מרקר": “כ־60 ראשי רשויות נמצאים (אז) בחקירה על שחיתות”. ולא כבר פורסם כי 12 שנחשדו בפלילים מתכוונים לרוץ בבחירות הנוכחיות.
מה מפתה כל כך בתפקיד הזה? הכוח המשכר, כנראה. ראש רשות מקומית מחזיק בידיו כוח רב. הוא שולט בהרבה משאבים, ועוצמתו לגבי שטח השיפוט שלו גדולה מזו של שר בממשלה לגבי משרדו. שר הפנים לשעבר אופיר פינס־פז, שהיום הוא ראש המרכז לחקר השלטון המקומי באוניברסיטת תל אביב, הסביר בדה מרקר כי הבחירה הישירה של ראשי הרשויות המקומיות שנחקקה באמצע שנות ה־70, גרמה למעבר מקיצוניות אחת לאחרת – ממצב שראשי הרשויות היו חלשים ותלויים בחברי המועצה למצב שהם שליטים יחידים שעל פיהם יישק דבר. וזה מפתה לעתים גם למעשים שאינם כשרים. ויש גם מקרים של איומים וסחיטה מצד טיפוסים מפוקפקים שראש הרשות נכנע להם.
עם כל זה, חובה לציין שרוב ראשי הרשויות ישרים ונקיים מכל רבב, ושגם מאלה שנחקרו או הואשמו, לא מעטים נוקו ויצאו זכאים. כלומר, בניגוד לעצת חז”ל, הם עמדו במקום סכנה ודווקא נעשה להם נס.