בפתח ספרו הסביר סומרסט מוהם את הכותרת שבחר לקובץ. הוא חש, כנראה, שיש לכך נחיצות, ואכן השם פשטני ומנותק מגופה של היצירה המכונסת כאן. כל הסיפורים מתרחשים אי–שם במזרח הרחוק, במקומות שהיו בשליטתה של האימפריה הבריטית עד לאחר מלחמת העולם השנייה ולעומק שנות ה־50. הדמויות המרכזיות הם אזרחים לבנים, בריטים ובריטיות, שתפקידם הממשלתי, או עסקיהם, הביאו אותם אל לב ג'ונגלים מאיימים, אל בין בקתות מקומיים שאת שפתם לא הבינו.



הבריטים היו האדונים הנאורים שהביאו קדמה לחברות הנחשלות, אך הסתגלותם לבידוד, לתנאי האקלים ולמנהגי המקום הייתה קשה. זה היה המחיר על המאה שבה שלטו בכחמישית משטחו של כדור הארץ. מוהם, בן להורים בריטים, נולד בפריז (1874) ומת בניס (1965), ערך מסעות ברחבי האימפריה בשיא עוצמתה. הייתה לו עין בוחנת, במקצועו היה רופא, והוא אבחן היטב את הטיפוסים שפגש באזורים המהווים היום את שטחי מלזיה וסינגפור. הוא קלט סיפורים במפגשיו עם נציגי הממלכה, שחיו ברווחה בסינגפור או בקואלה לומפור, אך היו נתונים בהסגר חברתי ותרבותי כשנשלחו אל מעלה הנהר כדי לפקח על הילידים. החיכוך עם האוכלוסייה המקומית היווה קטליזטור להתפרצויות רגשיות ופסיכיות בקרב אנשי המערב.



"...ונזכרתי שעץ הקזוארינה עומד לאורך חוף הים, כחוש וסדוק", כתב מוהם בפתח הדבר, "בהגינו על הקרקע מפני זעף הרוחות, ולכן ייטיב לסמל את החוואים ואת אנשי המנהל האלה, אשר על אף כל מגרעותיהם הביאו בכל זאת לעמים שביניהם הם דרים שקט, צדק ורווחה". ההסבר של מוהם תמוה בעצם קיומו כהקדמה ליצירה ספרותית טובה, נושא אופי אפולוגטי ביחס לחשיפת אנושיותם של שליחי הכתר לאסיה הנידחת. כי זה נושא הספר, שיצא לאור ב–1926: האדם הבריטי במושבות הכתר של האיים המלאיים, השונים בתכלית מן המקום הצונן שהכיר מינקות.



מוהם זכה להצלחה מסחרית ולפופולריות החל מהרגע שנטש את הרפואה והתמסר לכתיבה. ספרו "אשנדן, או: הסוכן הבריטי" נכתב על בסיס ניסיונו כמרגל מטעם MI6, ונחשב למותחן ריגול משובח בזמנו. לעומתו "בכבלי אנוש" זכה לביקורות מזלזלות. מוהם היה גם מחזאי, והוא לא ידע מבוכה נוכח טבע האדם. הוא עצמו חי עם גבר לפני ובעת שהיה נשוי, וטייל עמו בעולם בגלוי בתקופה שבה הומוסקסואלים נחשבו לפושעים. הוא ידע שפע כלכלי ואולי לכן ההתבוננות שלו בבני אדם, כפי שהיא מתבטאת בקובץ זה, נושאת שלווה וריחוק אובייקטיבי.



הסיפורים קלים לקריאה, והזמן היטיב עמם. הם בונים סביבה מרתקת, אקזוטית לעיני הקורא המערבי, ומעמתים אותו עם תפיסותיו המקובעות במקביל לחוויותיו של הקולוניאליסט המצוי. הבריטי, שמצא עצמו בחברת משרתים מלאים או פילגש מקומית איבד את זהותו ולא מצא אחרת. הוא היה חשוך אוריינטציה בלבדיותו וכך נטה לשכרות, או בגד באשתו, או הפקיר את רעהו בנהר סוער. אישה צעירה, נשואה טרייה ומאוהבת, נאלצה לשוב לאנגליה כגרושה, כי בעלה חדל לאהוב אותה במזרח. נוסעי אונייה בדרכה חזרה לאנגליה, הוטרדו ממחלת אחד הנוסעים, והשתוקקו להגיע לנמל כלשהו, כדי שהמוות יתרחש הרחק מהם וממסיבת חג המולד המתוכננת על הסיפון. אישה נשואה רצחה את מאהבה הבריטי כי הכניס לביתו אישה סינית. המגע עם המקום ההביל היה חושני ושוחק עצבים. מוהם רשם לפניו. גם את הגזענות שבקעה במפגש עם כל מי שעורו לא היה לבן.



מוהם בחר להציג כאן את טבע האדם הלבן בסביבה מאתגרת ביותר, ובאופן משכנע, נטול מניירות מיותרות. יש לברך על תרגום הקלאסיקה הזאת עכשיו. היא מעוררת מחשבות אקטואליות ביחס לעצביו המגורים של מי ששולט באוכלוסייה זרה.



עמדת הצב


"טימות'י או רשימותיו של זוחל מדוכדך" הוא יצירה מפתיעה בהתחשב בעובדה שנכתבה בימינו אלה. הספר יצא לאור ב–2006, אך תרגומו לעברית הכיר לי רק עתה את הסופר האמריקאי הנפלא ורלין קלינקנבורג. צורת הכתיבה, הנושא ומקום ההתרחשות הטעו לחשוב שמדובר בסופר אנגלי שצמח מאדמת האי. מדובר בפרוזה לירית פילוסופית פרטנית להדהים, מנקודת מבטו של צב, וליתר דיוק, צבה, שדודה אנגלייה קשישה העניקה לה את השם טימות'י אף שאחיינה, הכומר וחוקר הטבע גילברט וייט, זיהה שמדובר בנקבה. הביוגרפיה של הצבה מתחילה בחבל ארץ ארמני בדרום־מזרח טורקיה ומגיעה להווה מרובד ב־40 שנות חיים בחצר ביתו של הכומר בסלבורן, בדרום מזרח האי הבריטי.



צבה זאת היא יצור חי אחד בתוך טבע מלא דברים חיים, זוחלים, יונקים ומעופפים, פרחים, עצים וירקות, עונות שנה, ערפל, גשמים וקיץ אנגלי. כן, ובני אדם. מבחינת הצבה האנשים נעים על קביים ומפליא שהם מצליחים להישאר במצב עמידה. היא יצור מהרהר. הרהוריה מלאים שאר רוח וזמן תהומי, גמיש, אטי עד אינסוף. קלינקנבורג מסתמך על יומניו ומכתביו של וייט, החוקר בן המאה ה–18, וההזדהות שלו עם הטבע, ההיטמעות בתוכו ללא סדר יום, הקימה דבר אמנות הוליסטי מרגש.



הידד לטבע, אומר הספר. האדם? הוא רק מתאמץ בתוכו, משתדל, מזדקן ונקבר בחצר הכנסייה. קלינקנבורג כתב מעט ספרים. הוא מרצה לספרות וכתיבה יוצרת, יליד קולורדו (1952), שחי בחווה בצפון ניו יורק. הבנתו העמוקה שכל הרחש סביב הבית, כל הצומח מן האדמה ורוחף מעליה וצונח מן העננים הוא פלא אין חקר, שולחת אותי לחפש את ספריו האחרים (מאנגלית: אברהם יבין, עם עובד, ספריה לעם, 122 עמ').



אגתה כריסטי


תרגום חדש ל"ולא נותר אף אחד", רב–מכר מ–1939. כריסטי העידה: "את הספר הזה כתבתי משום שהקושי שהוא הציב בפני היה מרתק. עשרה בני אדם צריכים היו למות בלי שהסיפור ייראה מגוחך" (מאנגלית: מיכל אלפון, עם עובד, 277 עמ').