ביום ראשון השבוע החל הפסטיבל השנתי הדו־קוטבי - תאריך עברי לחוד ותאריך לועזי לחוד ומה שביניהם - לציון רציחתו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. שני ימי הזיכרון הפכו זה זמן מה למדורת השבט השמאלני ובמה להפרחת דברי בלע כלפי כל מי שלא תמך בהסכם אוסלו - פשע על שום שבגינו נרצחו עד היום קרוב לאלפיים ישראלים, הוקמה "חמסתן", ובניגוד גמור לדברי ההבל של רבין במלאת שנה לפשע ("הבטיחו לנו קטיושות מעזה... לא הייתה אף קטיושה ולא תהיה קטיושה..."), מאז שוגרו לישראל עשרות אלפי טילים מעזה - והכל בעידוד "להקת המעודדים" של פוליטיקאים ואנשי תקשורת, מהשמאל הקיצוני.

נאומה של הגב' נעה רוטמן בטקס הינו בבחינת משל המוכיח את הנמשל באשר לטיבו של הפסטיבל. תוך הפגנת חוסר מעצורים מוחלט, פלטה רוטמן את הרמייה הבאה: "בחגים, פורסם פאשקעוויל, סליחה, ציוץ, מטעם דוברת במשרד ראש הממשלה שבו נכללה לחיצת היד עם ערפאת תחת הטיית הפועל 'בגד'. היו ברשימה עוד אישי שמאל, השם ירחם. אף אחד לא התנער ממנו, האישה הזו ממשיכה לקבל משכורת מתוך המסים ש'בוגדים' וצאצאיהם משלמים".
בין דברים אלה לבין האמת פעורה תהום כמו זו שנפערה בין נאום הקטיושות האומלל של רבין לבין המציאות בעזה. בניגוד להבל שנפלט מפי רוטמן, איש ממשרד ראש הממשלה לא פרסם פאשקעוויל שכזה ועל כך אין חולק. יתרה מזאת, העיתונאית המוערכת קרולין גליק, הכותבת גם בעיתון זה, היא זו שפרסמה לפני יום כיפור את תמונת רבין לוחץ את ידו הטמאה של רב המרצחים ערפאת - גם נתניהו, למרבה החרפה, עשה זאת בבית הלבן - ומתחתה המילה "פשענו", ולא כדברי הכזב של רוטמן "תחת הטיית הפועל 'בגד'". גליק עשתה זאת בהקשר לתפילות יום הכיפורים, שלפיהן הציבור כולו וכל אחד ואחד מיחידיו, נוטל על עצמו את האחריות למעשיהם ולחטאיהם של כל אחינו היהודים. לכשהתגלתה ברבים רמייתה של רוטמן, לא עלה כלל בדעתה להתנצל על הפאשקעוויל שנפלט מפיה.

אולם רוטמן לא הסתפקה בכזב נמוך זה בלבד, ופלטה גם את התרמית הבאה, קרי, ציטוט מדברי רבין: "אני ראש הממשלה של כולם, גם של מי שלא הצביע עבורי", כדי לצייר את רבין כמנהיג מאחד, לעומת ההנהגה הנוכחית, המוגדרת על ידה ככזאת שעוסקת "בשיסוע ובהשתלחות בכל מי שלא מתיישר עם הקו". האומנם? כזכור, במסע הבחירות שהביאו לראשות הממשלה הבהיר רבין כי במסגרת הסכם השלום עם כנופיית המרצחים הסורית, אסד ושות', "ניתן לוותר על סנטימטרים בודדים בלבד ברמת הגולן"; וזאת, הסביר, בגין חשיבותה האסטרטגית של הרמה לביטחון ישראל מחד, ושטחה הקטן ביחס לשטח סיני, מאידך. בפועל, הסכים רבין למסור את רמת הגולן כולה לידי סוריה, תוך גירוש כ־15 אלף מתיישביה מביתם ומאדמתם. בתגובה לזעקות השבר והייאוש של המתיישבים, החל "ראש הממשלה של כולם" לכנות את אותו חלק של "כולם" בכינוי הגנאי והלעג "פרופלורים".
גם באשר ליהודה ושומרון היה לרבין מה להבטיח באותו מסע בחירות בראשית קיץ תשנ"ב. הוא הבטיח כי המו"מ ינוהל אך ורק עם משלחת "ירדנית־פלשתינית", על פי הבנות ועידת מדריד וללא כל דריסת רגל לאש"ף. עוד הוסיף וחתם על המחאה נטולת כיסוי, שלפיה בתוך תשעה חודשים של מו"מ יהיה הסכם שלום. במקום זאת קיבלנו את פשע אוסלו על תוצאותיו המזוויעות. את מתיישבי יו"ש הנדהמים שהפגינו נגדו, כינה רבין במסגרת תפקידו כ"ראש הממשלה של כולם" בכינויי גנאי שאף עולים בחריפותם על "פרופלורים".
חרף דברי הנאצה השקריים שלה, לא בחלה רוטמן לסיים את דבריה בצליל הצורם הבא: "אני מתגעגעת לאחדות במעשה ובתחושה לשותפות". האומנם?! מי שבאמת מתגעגע לכל אלה אינו פולט מפיו "ילקוט כזבים" שכל כולו שיסוי, בלע וכזב, כפי שנפלט מפיה השבוע.

נתניהו במהלך הנאום של רוטמן. מסע שיסוי. צילום: מרק ישראל סלם

 
ממשיכי דרכו
אומנם רוטמן דילגה על אותה עצרת המונים ידועה בכיכר ציון נגד פשע אוסלו רווי הדם, שהנואם המרכזי בה היה ראש האופוזיציה דאז בנימין נתניהו; עצרת שבקצה האחורי שלה הפרובוקטור, הסוכן ובן טיפוחיו של השב"כ, אבישי רביב, הלא הוא "שמפניה" - כלומר למעשה פקודו של הקודקוד הכושל של השב"כ דאז, כרמי גילון - חילק לעיתונאים את תמונת רבין במדי אס־אס. תרחיש זה משמש מאז הרצח כקרקע פורייה לאחת האמירות המתועבות ביותר מבית מדרשו של השמאל הקיצוני הפוליטי והתקשורתי: "נתניהו אחראי לרצח רבין". ומדוע? כי הוא לא הפסיק את העצרת ודרש את סילוק מחלק תמונות הנאצה מהכיכר.
איתמר בן גביר - שהיה אז נער - נכח אישית בזירת ההתרחשות וראה כיצד שני נערים, חברי כנופיית אי"ל שהוקמה בברכת השב"כ, מביאים את תמונות הנאצה הנ"ל לידיו של "שמפניה", אשר מזדרז לחלק אותן לעיתונאים. אדגיש כי בדוח ועדת שמגר נקבע מפורשות כי אין לקבל את הכחשתו של "שמפניה" באשר לכך שחילק את תמונות הנאצה הנ"ל לעיתונאים בעצרת. מהמקום שבו עמדו הנואמים לא ניתן היה בשום פנים להבחין במעלליו של "שמפניה", בכל הנוגע לחלוקת התמונות. כאמור, בדבריה השבוע דילגה הפעם רוטמן על הצבעה ישירה על נתניהו כאשם ברצח סבה, אולם יותר מפעם ופעמיים - בלשון המעטה - הצטרפה לדברי נאצה אלה במהלך 23 השנים האחרונות.
כזב נוסף שעליו חוזרים מדי שנה בפסטיבל הפאשקעווילים של השמאל הקיצוני, עניינו באמירה שלפיה יגאל עמיר התנקש ברבין לאחר ששמע דברי הסתה מרבנים ועקב השפעת דבריהם עליו. 
שיחות טלפוניות לא מעטות התקיימו במשך השנים ביני לבין יגאל עמיר, ביוזמתו של האחרון. בשיחות אלה הוברר כי עמיר, נבל ככל שהוא, הינו דעתן ומשכיל מובהק. את פשע אוסלו ראה כפשע מיד עם היוולדו ואף צפה לדבריו את תוצאותיו האסוניות. לכן כלה ונחרצה הייתה עמו לירות ברבין. את זאת זמם עמיר זמן קצר לאחר החתימה על ההסכם, ללא קשר למה שנאמר ברבים, בין שעל ידי רבנים ובין שעל ידי מי שאינם כאלה. 
ואולם הרמייה הבולטת ביותר ב"ילקוט הכזבים" של השמאל הקיצוני בהקשר לרבין מאז הירצחו נעוצה בכך שלמרבה החרפה והבושה הוא מכריז על עצמו כעל ממשיך דרכו של רבין לגבי כינון שלום עם האויב הערבי. כי את זאת יש לזכור, מעולם לא עלה על דל שפתיו של רבין צירוף המילים המסוכן ביותר בשפה העברית, כלומר, "שתי מדינות לשני עמים".
יתרה מכך, במלאת שנה לפשע אוסלו נשא רבין לא רק את "נאום הקטיושות" הכושל, אלא גם תקף קשות את הליכוד - פחדני השלום בפיו - בכך, שבעוד שמהלך אוסלו ימנע, לטענתו, את הקמתה של מדינה "פלשתינית". הרי הליכוד, בהתנגדותו למהלך, יביא להקמתה של מדינה כזאת. בעמדתו הפסולה של הליכוד, הוסיף רבין ואמר, יש אפוא כדי לסכן את ביטחון ישראל.
הנה כי כן, רבין לא זו בלבד שהתנגד להקמתה של מדינה "פלשתינית", קל וחומר לנסיגה ל"קווי אושוויץ 67'", אלא שראה בהקמתה סיכון ביטחוני שיש להימנע ממנו. בראש מעייניהם של "ממשיכי דרכו" - הנושאים את שמו לשווא - פעילות כפייתית למען הקמתה של מדינת שטן שכזו, תוך דחיקת ישראל לגבולות שרבין ראה בהם סיוט ביטחוני.
אין אפוא מנוס מלקבוע כי רציחתו של רבין - שכאמור נקבע בוועדת שמגר כי נעשתה על ידי עמיר לבדו - משמשת מאז ועד היום הן במסגרת הפסטיבל השנתי, כמו גם בכל ימות השנה, כר למסע שיסוי, השתלחות, בלע וכזב נגד המחנה הלאומי כולו ונגד נתניהו בפרט. נאומה השקרי והמביש של רוטמן ביום ראשון האחרון הינו מאפיין מובהק של מסע זה.