כשהילד הקטן שלה כתב פתק שבו התפלל שאמו תבריא מסרטן, ענבל הרזי־נועם הבינה שהיא חייבת לשרוד את המחלה – אם לא עבור עצמה, אז עבור שני ילדיה. “בתקופת המחלה ישבתי עם עצמי וחשבתי מה החלום שלי", היא מספרת כעת. “התשובה לעצמי הייתה ברורה וחדה כתער: להמשיך לגדל את הגוזלים שלי. הייתי יושבת באירועי בר מצווה וחתונות וחולמת שאזכה גם אני ללוות את עוז ועידן שלי בשמחות שלהם".


מאז הספיקה הרזי־נועם (40), לנצח את המחלה, אלא שהיא לא הסתפקה בכך ולקחה על עצמה גם את המשימה לעודד נשים להיבדק ולהגדיל את סיכוייהן להחלים. 

בימים אלה, במסגרת חודש המודעות לסרטן השד, מככב הקמפיין של הרזי־נועם על שלטי חוצות, אוטובוסים ותחנות הסעה בכל ברחבי הארץ. במסגרת הקמפיין, שיזמה הרזי־נועם בעצמה, היא מצולמת עם שני ילדיה לצד הכיתוב: “החלום שלי להמשיך לגדל את הגוזלים שלי, מה החלום שלך? שמי ענבל הרזי־נועם ואני הייתי שם. שמרי על החיוך, לכי להיבדק".


החשיפה שלה זכה הקמפיין הייתה אדירה וכמעט בן לילה, כאשר חברות שילוט ומדיה רבות התגייסו למשימה, כמו גם רכבת ישראל, הצלם דני מילר, מאפרות, אנשי הפקה וכמובן הגולשים ברשתות החברתיות שהפיצו פוסטים ותמונות והפכו את המיזם לוויראלי. שלטי החוצות פרוסים בחיפה, ראשון לציון, תל אביב, בנימינה, כפר סבא, לוד ועוד.

“המטרה שלי היא לפנות לאחיותיי הנשים ולומר להן: לכו להיבדק בשביל הילדים כדי שתמשיכו להיות לצדם", אומרת הרזי־נועם. “חשבתי על כנפיים גדולות של ציפור שמסוככות ומגנות על הגוזלים. זו תמונה שקיימת בלבה של כל אמא. כל אחת תתחבר אליה. זה חשוב לי כי גילוי מוקדם מציל חיים, וזאת עובדה. ככל שתתפסי את זה מוקדם, סיכוייך לשרוד יגדלו. יש לי חברה שנפטרה בגיל 35 כי היניקה וחשבו שמדובר בגוש חלב, ולכן התעלמו. אני מעודדת וקוראת לנשים להקשיב לגופן, להיות מודעות ולהתעקש על כל הבדיקות. אם לא הייתי מתעקשת, לא הייתי כאן היום".

הקמפיין תפס תאוצה מרשימה גם מעבר לים בקרב ישראלים בלוס אנג'לס, בשיקגו ובניו יורק. בנוסף, מאז שנולד בתחילת אוקטובר, הרזי־נועם מקבלת אינסוף פניות והודעות מנשים. “נשים באות אלי ברחוב, במספרה, ואומרות לי שבזכות הקמפיין הן הלכו להיבדק. חלקן מבקשות להתייעץ איתי, מתלבטות וחוששות, חלקן מבקשות עצה וכתף תומכת. זה מרגש אותי. בעיניי עשיתי את שלי ואולי גם הצלתי אותן, אין לדעת". 

קמפיין לסרטן השד. צילום: פרטי


להתעורר ללא איבר

סיפורה של הרזי־נועם, שמתגוררת כיום בבנימינה עם משפחתה, החל בינואר 2015, אז היא חשה בדקירות דמויות סיכה בשד השמאלי, נגעה בו וזיהתה מה שהיא מכנה גולה קטנה שנדמה היה שהיא קופצת וזזה. “מיד קבעתי תור לכירורג שד", היא אומרת. “כמו כולנו, הייתי עמוסה בעבודה וילדים ומשימות מרובות, אבל משהו בתוכי אמר לי לקבוע. אינטואיציה שכזאת".

הרופא הכירורג הראשון שפגשה ביטל את דבריה והתעקש שמדובר בווריד סתום או בקפל בשתלי הסיליקון שהיו אז בגופה. “הוא היה בטוח שמדובר במשהו אחר", היא מספרת. “אמרתי לו שאמי נפטרה מסרטן ושיש לי ילדים קטנים. כשהוא שאל אותי ממה אני מפחדת, עניתי בלהט שאני הכי מפחדת בעולם לא להיות יותר עם הילדים שלי, יותר מאשר אני מפחדת על עצמי פיזית. הסברתי לו שאני צריכה להיות שם בשבילם". 

לאחר שהתעקשה נשלחה הרזי־נועם לבדיקות אולטרסאונד, שחזרו תקינות לחלוטין. הכירורג קבע לה ביקורת בעוד שלושה חודשים, אך היא לא ויתרה והתייצבה אצלו במשרד לאחר שבועיים. “הוא שוב טען שהתוצאות בסדר ושאין סימן לשום דבר, ואני התעקשתי. אחרי שבועיים חזרתי שוב. אמרתי לו שאני מרגישה שהגוש כואב לי וחשה אותו גדל. ביקשתי ממוגרפיה, והוא קבע שאני לא ‘קייס' לממוגרפיה, אבל התעקשתי. גם היא להפתעתי יצאה תקינה. שוב נשלחתי הביתה". 

אחרי יותר משישה חודשים נשלחה הרזי־נועם לעוד אולטרסאונד ועוד בדיקות, שיצאו שוב ושוב תקינות. האבחון הסופי היה שמדובר בקפל בשתלי הסיליקון בלבד, והיא נשלחה לפלסטיקאי. לאורך אותה חצי שנה הגוש גדל והגיע לממדים של חמישה סנטימטרים. אז אביה של הרזי־נועם נכנס לתמונה ודרש שתפגוש כירורג אחר. “בדק אותי כירורג בשם ד"ר לוי עזרא, ובתוך דקות הטיס אותי מיד לביופסיה באסותא", היא מספרת. “הספיק לי לראות את המבט על פניה של הרופאה שביצעה את הביופסיה כדי להבין את החומרה. יצאתי דומעת לבעלי ואמרתי לו שמשהו לא בסדר. לאחר עשרה ימים ישבתי בחדרו של הכירורג ולא אשכח את ההבעה שלו. העיניים דיברו. הוא אמר שיש לו בשורות לא טובות ומדובר בגידול ממאיר". 

משם נשלחה הרזי־נועם לבית החולים תל השומר, והחל מסע של בדיקות וטיפולים, כימותרפיה והקרנות ושנה שלמה של מאבק לחיים, שבמהלכו גם עברה ניתוח לכריתה מלאה של שדיה. “לקחתי את זה מאוד קשה", היא מספרת. “אני תמיד דואגת ליופי וטיפוח, והחזה הוא מקור גאווה ונשיות, וזה נלקח ממני ביום אחד. את מתעוררת וחסר לך איבר. הטלטלה הנפשית היא גדולה. גם הניתוח עצמו היה מבהיל ומפחיד, ולא הצלחתי להסתכל בראי במשך שבוע ימים. היה לי קשה לראות עצמי כך. למרות שעברתי בניתוח גם שחזור מיידי, זה הרגיש זר ומוזר ולא התחברתי לזה בהתחלה. אבל עם הזמן מבינים שזה שולי. החיים חשובים הרבה יותר". 

לתבל בהומור
ההתמודדות היומיומית של הרזי־נועם עם מחלתה הייתה לא פשוטה, אף שלצדה עמדו משפחה תומכת ובעל מסור. "לא יכולתי לעבור את התקופה הקשה הזו בלעדיהם", היא אומרת. וכן חברים רבים שהיו שם בכל שעה, שימשו בייביסיטר והעניקו כתף תומכת ועזרה. “עידן עלה בדיוק לכיתה א' ועוז היה בגן", היא מספרת. “סיפרתי להם שאמא הולכת לבית חולים כי יש לה פצע, והוא יתוקן בניתוח. לא הזכרנו את המילה ‘סרטן' כי פחדנו שתתחבר לזה קונוטציה של מוות או שילדים אחרים יגידו לו שאמא עלולה למות".

במסגרת הטיפולים הקשים הייתה הרזי־נועם נופלת לעתים למשכב במשך עשרה ימים רצופים, אבל בפני הילדים התאמצה להציג תמונה תקינה. “תמיד שמרתי על תחושת ‘הכל בסדר' גם ברגעים הכי קשים, כשהתרסקתי מבפנים", היא מספרת. “לא אשכח שעידן כתב לי ואיחל שאזכה לבריאות. איך זה שבר אותי. בדיוק בגלל זה הקמפיין קשור לילדים. הכנתי אותם לקרחת, וכשהיא הגיעה צחקנו על זה וצילמנו תמונות עם הפאה. וכשעוז הגיע, עידן קפץ וסיפר לו בצחוק מתגלגל שאמא תהיה קירחת וכולנו צחקנו. בחוץ צחקתי כי חשוב לי לתבל זאת בהומור, אבל בלב פנימה – מתתי".

במשך שנה שלמה של טיפולים וייסורי תופת, הפחד קינן בה, כמו גם הכעס על המערכת. “לי לא היה גילוי מוקדם, למרות שאני בעצמי כן גיליתי וזעקתי. כשאובחנתי הייתי כבר בשלב 3. וכן, הייתה שם סופר־רשלנות רפואית. לכן המודעות העצמית היא קריטית. חשוב להתעקש על הבדיקות כי יש תחושה שהרופאים חוסכים עלינו, וזה בא על חשבוננו. אני אדם שלא שותק לרוב, אבל במקרה זה העדפתי להתרכז בהחלמה". כיום הרזי־נועם מוגדרת אישה בריאה, אם כי היא עדיין סוחבת תופעות לוואי של הכימותרפיה ומטופלת בכדורים 

ובזריקות. מאז היא נאבקת באדישות סביב המחלה ועסוקה בקמפיינים להעלאת המודעות לה בקרב נשים. בעבר השתתפה בקמפיין צילומי צלקות תחת הכותרת “לא מתביישת בצלקת", לפני שנה יזמה קמפיין לגילוי מוקדם לרגל חודש המודעות למחלה עם מלכת היופי לשעבר רוית אסף, ובימים אלה רץ כאמור הקמפיין עם ילדיה. 

הבחירה של הרזי־נועם לשים את ילדיה בפרונט נבעה, לדבריה, מהרצון לשתף אותם בתרומה שלהם למודעות ולתחושה של הצלת חיים, ומנגד מתחושת הגאווה שלהם על כך שהם יכולים לסייע להגברת המודעות. “הילדים זה הדבר הכי רגשי, שהכי נגע בי", היא אומרת. “את הרי רוצה להיות שם בשבילם ולגדל אותם, ואת לא רוצה לחיות בפחד תמידי. אז לכי להיבדק ותהיי רגועה. כי אם תהיי חולה, תיאלצי ממילא לעצור הכל בחיים כדי להציל את עצמך. אז למה לא למנוע זאת מראש?".