1.רצח של יהודים הוא קודם כל עניין אישי. אלה הקרובים שלנו, אלה בנות ובני השבט שלנו. כאשר יהודים נרצחים, כאשר בני השבט שלנו נרצחים, התגובה הבריאה, הנכונה, האכפתית, היא תגובה של אבל, של השתתפות, של כאב. התגובה הלא בריאה היא פוליטיזציה. זו תגובתו של מי שכנראה קצת פחות מצטער, וכנראה קצת יותר מזהה הזדמנות. לחבוט בנשיא דונלד טראמפ, לחבוט בראש הממשלה נתניהו, לחבוט בימין, ברפובליקנים, באוונגליסטים. לחבוט בישראל על יחסה לקהילה הקונסרבטיבית. לחבוט באורתודוקסים המסרבים להשוות את מעמד הקונסרבטיבים. לא מעט אמריקאים, ולא מעט ישראלים, בחרו אתמול בפוליטיזציה – מאריה גולן ב”כאן קול ישראל” ועד ראש העיר בפיטסבורג. אפשר לשאול אם הספיקו קודם לעצור ולהתאבל.

2.לנשיא טראמפ הייתה התבטאות לא מוצלחת לאחר הרצח. זה קורה לו מעת לעת. הוא אמר שאם היו בבית הכנסת מאבטחים, אולי התוצאה הייתה אחרת. מיד היו מי שקבעו שהוא “מאשים את הקורבן”. זה לא נכון ולא חכם להטיח בטראמפ האשמות כאלה. לא נכון, משום שהוא אינו אנטישמי, לא מעודד שנאת יהודים, לא רוצה לראות אותם נטבחים. תגובתו המאוחרת יותר לאירוע העידה על כך, וכמובן העובדה שחלק ניכר מחבריו ומשפחתו יהודים מעידה על כך. לא חכם, משום שטראמפ הוא מנהיגם של רבים, שרק מיעוט מבוטל מהם שונאי יהודים. לא כדאי לכפות עליו תווית של שנאה, לא כדאי לגרום לאוהדיו לחשוב מחדש על יחסם ליהודים. שום תועלת לא תהיה בזה. רק תוספת סיכון מיותרת.
3.מי בעד היהודים ומי נגדם באמריקה? סקרי דעת קהל ארוכי טווח מלמדים שאין שינוי ממשי במצבם. היהודים עודם קבוצה מוערכת, אהודה על סביבתה. את השנאה להם אפשר למצוא בעיקר ברשתות החברתיות, בקבוצות השוליים המנודות והמנוכרות. ואכן, נדמה שהיא מתגברת ככל שהשוליים נעשים כועסים יותר, פעילים יותר. לפני ימים לא רבים כינה מנהיג שחורים חשוב את היהודים “טרמיטים”. תרצו, זו שנאה משמאל. שלשום נכנס רדיקל ניאו־נאצי לבית כנסת וטבח במתפלליו. תרצו, זו שנאה מימין. השורה התחתונה אחת: ליהודים טוב יותר כאשר אמריקה רגועה, שרויה בהרמוניה. ליהודים מסוכן יותר כאשר אמריקה מבעבעת בכעס כבוש, תוססת, אלימה. היהודים הם מטרה טבעית למחפשי אשמים, בכל הדורות ומכל הסוגים. במקרה של שלשום – אשמים בגל הגירה לא חוקי, שהיהודים, צריך לומר ביושר, אכן נוטים לעודד. 

דונלד טראמפ. צילום: רויטרס

4.לעובדה שמדובר בטבח הגדול ביותר ביהודי אמריקה יש חשיבות פסיכולוגית, אך לא מהותית. מבצעיו של טבח לא יוצאים לדרכם נחושים להרוג שניים, או שלושה או חמישה. הם יוצאים לדרכם להרוג כמה שיותר. לעתים, כמו לפני שנתיים באוברלנד פארק שבקנזס, זה נגמר במספר הרוגים חד־ספרתי. לעתים, כפי שקרה בפיטסבורג, זה נגמר במספר דו־ספרתי. זה הטבח הגדול ביותר, אבל הוא לא שונה מאחרים. יורה רצחני אחד, כמה כלי נשק, מתקפה.
5.לפני שלוש שנים רצח קיצוני מהימין הגזעני תשעה מתפללים שחורים בצ’רלסטון, דרום קרוליינה. על מכוניתו התנוסס דגל של הקונפדרציה הדרומית. בעקבות מעשהו הוסר הדגל מבית המחוקקים של המדינה. ראוי להזכיר: רצח היהודים בפיטסבורג אינו חריג, הוא שגרה אמריקאית מקוללת. על פי הערכות, האמריקאים מחזיקים היום ביותר מ־300 מיליון כלי ירייה. כלומר כלי ירי כמעט לכל אזרח, כולל ילדים. כמובן, לא כולם מחזיקים בכלי נשק. רק 80 מיליון אמריקאים. קרוב לרבע מהם מחזיקים בכלי נשק בלי שעברו בדיקת רקע בטרם רכשו את הנשק. 
 
כמה מהם קיצונים? כמה מהם גזענים? כמה מהם מחפשים מטרות? רובם כמובן לא כאלה. רובם אזרחים טובים, שומרי חוק, אבל מעטים מספיקים. הם פוגעים במתפללים שחורים, או במאזינים של קונצרט בלאס וגאס (59 הרוגים), או במועדון גאים בפלורידה (49 הרוגים). הם עשו את כל זה הרבה לפני טראמפ. גם לפני אובמה. גם לפני בוש. ובכל פעם שעשו זאת התפתח ויכוח על מי אשם ומדוע, ואם צריך פחות נשק או יותר, וכן אוטומטי ולא אוטומטי, ושינוי החוקה או בלי שינוי החוקה. וכן, גם הפעם יהיה ויכוח כזה. כמו תמיד, בהשתתפות פעילה של היהודים.
6.היהודים של אמריקה אינם אורחים בארצם, הם אינם עוברי אורח נחבאים בצללים. זו קהילה חזקה, עשירה, אסרטיבית. זו קהילה שיש לה מטרות, ויש לה סדר יום, ויש לה רצון להשפיע על כלל החברה האמריקאית. וכמובן, זו אחת הסיבות להצלחתה ושגשוגה, וגם אחת הסיבות ההופכות אותה למטרה לשנאתן של קבוצות שוליים קיצוניות. 
 
מנהיגי היהודים אומרים כך: מה שלא נעשה, יהיה מי שיאשים אותנו, יהיה מי שישנא אותנו, אז מוטב שנעשה מה שאנחנו חושבים שנכון – ולא נעשה חישובים אינסופיים של מה יחבב אותנו על מי. הביטוי המעשי של הגישה הזאת הוא הקמת ארגונים למען מהגרים, הצטרפות לעתירות נגד אוונגליסטים, התבטאויות חריפות נגד המדיניות האמריקאית בתחומים מגוונים. הביטוי המעשי של הגישה הזו הוא שותפות מעשית בעיצוב הזירה הציבורית האמריקאית. 
 
הרוצח מפיטסבורג רצה להשתיק את היהודים, למנוע מהם את המעורבות הזאת, להנמיך את התקרה מעל ראשם (או להרוג את כולם, כדי להשיג מטרה דומה). באופן טבעי, היהודים מגיבים בהתנגדות, מצופפים שורות, מרעימים בקולם. האם גישתם מסוכנת? ייתכן. אבל הם יודעים שברגע שישנו אותה, הקהילה כבר לא תהיה מה שהיא. כבר לא תהיה אמריקאית כמו שהיא. כבר לא תהיה בטוחה בעצמה כמו שהיא. 

זירת האירוע. צילום: AFP
7.יהודים באמריקה מתכנסים בדרך כלל במקומות מאובטחים. על השאלה מדוע בית הכנסת בפיטסבורג לא היה מאובטח, או לא מאובטח ביעילות, צריכה להינתן תשובה מקצועית. כך או כך, הטבח ייאלץ את היהודים להשקיע עוד באבטחה, שיש בה תועלת – שמירת חיי אדם – אך גם לא מעט נזק. היא מדגישה את שונותם של היהודים, היותם מטרה לאלימות. היא מרתיעה משתתפים מחבירה לקהילה היהודית – אם צריך לאבטח, כנראה מסוכן. היא עולה ממון רב שמושקע בשומרים, גדרות, מצלמות, שערים, במקום בפעילות. ליהודי אמריקה יש לא מעט אתגרים להתמודד איתם. אלימות רצחנית עשויה למקד אותם במה שחשוב, אבל גם להעמיס עליהם יותר מכפי שהם יכולים לשאת.
8.גם המעורבות הישראלית מבליטה את שונותם של היהודים. איזו קהילה זוכה לביקור מיידי של קונסול זר כאשר חבריה נטבחים? הקונסול הישראלי, דני דיין, מיהר לפיטסבורג. הוא, והשר נפתלי בנט שיצא לאמריקה, ייפגשו עם ראש העיר, עם המושל, אולי עם גורמים נוספים. מה מעמדם בדרמה הזאת – זאת שאלה מעניינת. האם ועד כמה נוכחותם רצויה לכלל היהודים – שלפתע מתברר כי לצד גורמי שמירת החוק האמריקאיים יש עוד מדינה השומרת על שלומם – לא תמיד ברור. ישראל נדחפת לאירועים האלה, לפעמים בכוונה טובה, לפעמים כפיל בחנות חרסינה, לפעמים ברגישות, לעתים קרובות בנחישות יתר. 
 
מה תפקידנו? להצטער, להציע עזרה, לא להיות חכמים מדי. גם ישראל לא מצאה פתרון מלא לרצח יהודים. גם ישראל לא חיסלה את האנטישמיות. 
9.אנטישמיות זורקת את היהודים לשני מסלולים מנוגדים. האחד – התחברות, סולידריות, חיזוק הקשר, העצמת הזהות. האנטישמיות, כפי שקבעו היסטוריונים כפול ג’ונסון, בלי ספק מילאה תפקיד בשימורו של העם היהודי כיחידה נבדלת ומיוחדת על פני דורות רבים. ומצד שני – האנטישמיות היא גורם מרחיק, מדכא הצטרפות. יש באמריקה לא מעט יהודים שגם כך קשריהם לקהילה רופפים, לעתים בקושי קיימים. היהודים האלה עלולים להעיף מבט בפיטסבורג ולהגיע למסקנה שמוטב להם לנתק סופית את הקשר. לא להיות מטרה למטורפים, לא להסתכן במשחק הזהויות. דווקא היהודים שהקהילה מתאמצת – ומתקשה – לקרב, הם היהודים שהטבח עשוי להרחיק אותם. לכן זאת הייתה שבת קשה לא רק למשפחת היהודים של ההווה, זו הייתה שבת קשה גם למשפחת היהודים של העתיד.