לפני שנים קראתי מאמר שאיני זוכר את שם מחברו בכתב עת שאיני זוכר את שמו, אשר בנה תיאוריה קצת מוזרה על הדדיות שוויונית בין ישראל וארצות הברית בנושא היהודי. הוא כינה את שתי המדינות “ערי מקלט” וקבע שאם תכלה הרעה - אנטישמיות חזקה, תקיפות, פגיעות - אל יהודים בארצות הברית, הם יימלטו לישראל. ומנגד, אם חלילה ייאלצו יהודים מישראל לברוח מארצם המוקפת אויבים ותכופת המלחמות, ישימו פניהם לארצות הברית. 
 
במוצאי השבת האחרונה, כשפתחתי את הטלוויזיה, נחתו עלי שתי פצצות. אחת רחוקה - הירי המטורף של אמריקאי נאצי בבית כנסת בפנסילבניה, שקטל 11 מהמתפללים, והאחרת קרובה, “ליד הבית” – שיגורי חומר נפץ ובעירה למיניהם מהרצועה אל עוטף עזה והפצצות כבדות וממוקדות של צה”ל כתגובה. ואז, פתאום, נזכרתי במאמר ההוא על שתי “ערי המקלט”. 
 
האמת היא שהרעיון שבו ניצב על כרעי תרנגולת. ישראל הצילה בשנותיה הראשונות פליטים יהודים מארצות מצוקה מוסלמיות בעיקר. מאוחר יותר גם הביאה וקלטה יהודים מברית המועצות וממדינות קומוניסטיות נוספות. אבל יהודים ממדינות במערב, וארצות הברית בראשן, אינם זורמים בהמוניהם לישראל. גם רוב אלה שעזבו את מדינותיהם בעקבות גילויי אנטישמיות והתנכלויות ליהודים, ובהן קטלניות, לא ראו בישראל “עיר מקלט” והעדיפו להגר לארצות אחרות. צרפת היא יוצאת דופן במדינות המערב במספר הגבוה יחסית של העולים ממנה בשנים האחרונות לעיר המקלט ישראל, אך גם בה נותרו עדיין כ־450 אלף יהודים על אף האנטישמיות הגואה ולעתים הרצחנית במדינה.
 

המונח “ערי מקלט” מקורו בתורה; הן אמורות להיות מקלט דווקא לרוצחים, אם כי בשגגה, שנהפכו לנרדפים ונתונים בסכנת חיסול בידי גואל הדם, קרובו של הנרצח המבקש לנקום. וזה לשון הפסוקים בספר במדבר: “וידבר ה’ אל משה לאמור: כי אתם עוברים את הירדן ארצה כנען והקריתם לכם ערים, ערי מקלט תהיינה לכם ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה... והערים אשר תיתנו, שש ערי מקלט תהיינה לכם”.
 
שלוש ערי מקלט היו בעבר הירדן, שם התיישבו שניים וחצי משבטי ישראל, ושלוש בארץ ישראל. אליהן נוספו 42 ערים שניתנו ללוויים שלא היו שותפים בחלוקת הארץ לשבטים, ואף הן שימשו ערי מקלט. על הרוצח בשגגה הוטל לשבת בהן עד מות הכהן הגדול של אותה עת. וכך מסביר הפרשן שד”ל (שמואל דוד לוצאטו): “והנה בדורות הראשונים, בטרם היות העמים מסודרים תחת מלך ושרים ושופטים ושוטרים, הייתה כל משפחה נוקמת נקמתה ממשפחה אחרת, והקרוב ביותר אל הנהרג היה חייב לנקום מיתתו. והתורה העמידה שופטים ושוטרים ונטלה את הנקמה מיד היחידים ומסרה אותה לכל העדה. והנה, כשהייתה הרציחה בזדון, ייתכן להשקיט את הגואל, כי יאמרו לו: הנח להם לשופטים, הם יחקרו בדבר ואם בן מוות הוא ימיתוהו. אבל כשהייתה ההריגה בשוגג, לא היה אפשר להשקיט את הגואל ולהכריחו לראות את מי שהרג את אביו או את אחיו נשאר בלא עונש... מה עשתה התורה? הניחה זכות לגואל לנקום מיתת קרובו, אבל קבעה מקום מקלט לנוס שמה הרוצח ולא יוכל הגואל לבוא שמה ולהרגו”. אכן, “הראש היהודי ממציא לנו פטנטים”.