"ג'ים הילד" הוא ספר על הרגע שעל הסף: בין התום לניצני ההבנה

זה ספר על הרגע שעל הסף. זה הסף המפריד בין הילד לעולם, בין התום המוחלט לניצני הבנת החוץ. זהו רגע ההתחלה המנותק לעצמו, משתהה ובוחן את הדרך הנגלית לפנים, כפי שהיא יכולה להיראות רק באמריקה. טוני ארלי, יליד 1961, אמריקאי עד לשד עצמותיו, חובר בספר הזה לשושלת ספרותית אנינה. אני לא בטוחה שהוא מזכיר את המינגוויי, כפי שטוענות כמה מן התשבחות שזכה להן בארצות הברית, אבל הוא בהחלט בוקע מאותה אדמה שממנה בקעה וילה קאתר. הייתי מעיזה ואומרת שהקרבה שלו למרחב הכפרי התחילי של אמריקה קשת היום, משיק בשוליו לסטיינבק ולפוקנר.

ארלי אינו מורכב ומר כפוקנר, ואינו רחב יריעה כסטיינבק ואף אין הוא צמוד לקרקע החיים כווילה קאתר. ארלי מינימליסט ברומן המעודן והמרחף הזה, והסימבוליזם שלו שלוח בפשטות אל מול עיני הקורא כמו כדי להקל עליו. זהו כמעט סיפור לילדים, מפני שנימתו רכה וגישתו אופטימית, והגרעין הטראגי שבו עטוף באהבה שופעת הומור.

ובכל זאת אין זה ספר לילדים, אלא ספר שנועד להקנות פרספקטיבה סימפטית למבוגרים. אולי הגישה המכוונת הזאת פשטנית מעט, אך למה לא לפתוח את היום בנועם ולסיימו באותה נימה מלבבת המבטיחה שמחוץ לחדר הילד ישנם מבוגרים שתמיד יהיו שם בשבילו?

ארלי כתב בצמוד למרחב הראות של ילד בן 10. כל מה שנתפס בתודעתו של הילד, ג'ים שמו, מובא אל הדפים. אך הסופר הותיר שוליים רחבים של הבנה, המקיפים את תפיסת הילד, ובו שוכנים בסתר הסופר וקוראיו. הילד אינו מודע לקיומו של המבט האוהד שלנו, וזה התחכום הצנוע של הספר. כאן נמצאים גם המבוגרים המגדלים את הילד. המבוגרים הם אמו של ג'ים, סיסי, ושלושת אחיה, דודיו הבוגרים של ג'ים.

זה ספר שאוהב את בני האדם הטובים ואת הנוף המסוים בצפון קרוליינה, שם גדל ארלי עצמו. ג'ים נהנה מרוח, טל, ריח של חציר, אור של בוקר וכוכבי לילה בחושניות ילדית עטוית קסם. ההתבוננות שלו זורה את הקסם הזה על הסיפור כולו הנמתח לאורך שנה אחת בחייו, החל מיום הולדתו העשירי. הזמן הוא אמצע שנות ה־30 של המאה ה־20, על ספו של העידן המואץ. הרכבת המהירה המודרנית עוברת לראשונה בכפר הקטן, קו חשמל מגיע באותה השנה לבתים, ומן החלונות נשקף לפתע אור אחר. האור הזה מדאיג במקצת, כי הוא מעצים את החשיכה סביבו ומדהה את הכוכבים. ג'ים הבחין לפתע בחשיכה ו"הוא הרגיש שהוא על סף ידיעה של משהו שהוא לא רוצה לדעת".

זה ספר שמציע נחמה ותיקון. בעברו הגנטי של ג'ים יש סב אפל, שאיים על חיי בנו. הבן, אביו של ג'ים, נמלט מהסב, ירד מן ההר, ומת בשדה התירס, צעיר מאוד, לפני שבנו נולד. שלושת דודיו של הילד מקיפים אותו כחומה חמימה, שופעת חיבה ולצון. הוא גדל בחברתם הגברית ובחברת אמו העדינה. זוהי ילדות מאושרת, מוגנת, הסופגת את הידע על העולם בהדרגה מבוקרת. ההר הוא המחוז הקדום, המסתורי, שרוחות רפאים נוהמות בין עציו. המפגש של ג'ים עם הוויית ההר ועם סבו הגוסס יתרחש רק כשיהיה מוכן לכך.

את שם הספר שאל ארלי מספר בשם זהה (שיצא לאור ב–1952) מאת ג'ים וושברן, אף הוא בן צפון קרוליינה. ארלי כותב על כך בדברי תודתו: "הסופר רוצה להביא לידיעת משפחתו של מר וושברן כי לא היה משתמש בכותרת של מר וושברן אילו היה מסוגל להעלות בדעתו שלו כותרת טובה יותר". ככה זה בכפר בצפון קרוליינה, הנער שעל הסף יכול להיות רק ג'ים.

"ג'ים הילד", טוני ארלי, מאנגלית: אמיר צוקרמן, עם עובד, ספריה לעם, 215 עמ'

מקסים גורקי

הוצאת קדימה הקטנה והאמיצה מחזירה אל מדף הספרים בישראל מבחר (מועט מדי) מכתביהם של גדולי הספרות הרוסית. "בערבה, לנוכח הים", מאגד אסופת סיפורים מוקדמים (1892–1906) של הסופר הרוסי שצמח מן העם הפשוט וייצג את האדם הפשוט בסיפוריו. כאן הוא מאזין דומם למעשיות עם וחוויות אישיות של עוברי אורח, שבן דמותו פגש בנדודיו בערבות המשתרעות לשפת הים השחור. יש כאן מיתולוגיה עממית והתמסרות לשירת ציפורים ותחושת מרחב נשוב רוחות, וקולות רוסיים עמוקים מדברים בשעת לילה מאוחרת סביב מדורה גוועת.

פתח הדבר של איסנה גולדין, עורכת ההוצאה, ממקם את גורקי בזמן הספרותי וההיסטורי. חמש פעמים היה גורקי (1868–1936) מועמד לפרס נובל ולא קיבל אותו רק מפני שאיתרע מזלו להיות פעיל בימי סטאלין. כך כותבת גולדין: "גורקי, שהיה יתום מאב ולמעשה גם מאם, בלא ייחוס משפחתי, בלא שום השכלה פורמלית, בלי פרוטה בכיסו (...), שרטט ביצירתו המוקדמת בסוף המאה ה–19 את ‘האדם החדש' - אדם חזק שמובל על פי מוסר פנימי, כבוד עצמי וכבוד לזולת - דמות שהייתה זרה מאוד להמון הרוסי הנבער, הגס והברברי, שבחר כנגד כל הסיכויים לאמץ את המודל הגורקיאני הנאה (...) ולבסוף גם לקבע אותו כאידיאל של הרוסי החדש שהפך תוך שני עשורים לגיבור האומה האדומה - הגיבור הסובייטי" (מרוסית: דינה מרקון, קדימה, סדרת משעולים, 117 עמ').

עברי סרי

האמהות אינה הוויה מובנת מאליה, כפי שהתפיסה האנושית, והישראלית במיוחד, נוהגת להתייחס אליה. ספרה החדש של אילנה ברנשטיין "מחר ניסע ללונה פארק" (בכריכה קשה, חזות איכותית) מפתיע באופן שבו הוא סוקר נפש אישה המתנהלת ביומה עם ילדיה. זוהי דיסטופיה קדחתנית, שקשה שלא להיסחף בנואשותה. "היו פעמים שחשבתי שהילדים כלל לא שלי. שלא אני ילדתי אותם. שאני מגדלת ילדים של אישה אחרת (...) ילדים שנקלעו לאסון" (זמורה–ביתן, 223 עמ').