השבוע ראינו את האור בקצה המנהרה. יום שלישי היה יום הבוחר - יום של כיף לא נורמלי, ששיקף את הדמוקרטיה שלנו כמעט במלוא הדרה, ולשם שינוי היה גם נקי והגון עד כמה שאפשר. המהפך הראשון והגדול ביותר היה בחיפה, אחת הערים החשובות בישראל, שמשך שנים הלכה ונעשתה אפורה, תרתי משמע. "חיפה האדומה" קראו לה פעם, בימים של אבא חושי, האיש והאגדה, שביד ברזל הפך את חיפה לפנינת הצפון, סן פרנסיסקו של ישראל, עם דו־קיום מופלא בין יהודים לערבים ועם אימפריה של כדורגל. 


אבל כל זה שייך לעבר. מאז, מתרגש על העיר המנומנמת אסון אקולוגי, שכבר גבה לא מעט קורבנות כתוצאה מזיהום האוויר במפרץ. ראש העיר היוצא, יונה יהב, שילם את המחיר. תושבי חיפה הצביעו ברגליים, נהרו לקלפיות ואמרו את דברם - רק לא יהב. ביום שלישי הם הכתירו תחתיו את האדריכלית עינת קליש־רותם, גם אם לא מאהבת מרדכי. 

ניצחונה של קליש־רותם פותח עידן חדש בעיר. עדיין לא ברור לאן מועדות פניה, לטייקוני המפרץ או לתושבים, אבל דבר אחד בטוח - כמתכננת ערים משכילה וצעירה יש לה יתרון משמעותי. ויש לה גם חמש שנים להוכיח לציבור החיפאי שהוא לא טעה בבחירה בה. אישית, אני מהמר שהיא תגיע רחוק מאוד.


אתמול התבשרנו גם על ניצחונה הלא גורף של עליזה בלוך בבית שמש, עיר קצת חשוכה, שההקצנה הדתית בה שברה בשנים האחרונות שיאים חדשים - במדרכות הנפרדות, בהפרדה בתחבורה הציבורית וכדומה. נראה שלתושבי העיר מגיע יותר, והם עמדו על זכותם לקבל יותר. לא רק שהם לא בחרו במועמד החרדי, הם גם המליכו על עצמם אישה. יותר מזה באמת שאי אפשר לבקש.

עוד מהפך, לא פחות חשוב, התרחש בנהריה, שהשנים האחרונות לא עשו חסד עם נעוריה. היא בהחלט זקוקה לדם חדש אחרי שלוש כהונות של ראש העירייה ז'קי סבג. נראה שרונן מרלי, קצין מצטיין בעל עבר צבאי מפואר, הוא בדיוק מה שנהריה צריכה עכשיו.

בבירתנו השלמה והמאוחדת ירושלים נדחתה ההכרעה לסיבוב השני בעוד כשבועיים. עוד לא ברור מה מצפה לנו בחמש השנים הבאות, אבל דבר אחד ברור - ניר ברקת כבר לא. עכשיו יצטרכו תושבי ירושלים להחליט מה עדיף להם - ראש עיר ממלכתי־דתי, מקומבן ומקושר בדמות משה ליאון או דם חדש,
חילוני וליברלי, בדמות עופר ברקוביץ'. נדמה שהכתובת החדשה כבר על הקיר.

בתל אביב, לעומת זאת, לא הרבה השתנה. ראש העירייה רון חולדאי ממשיך לקדנציה נוספת. מגיע לו. חשבנו שילך על הנהגת המדינה, אבל הוא בחר לא לעזוב את העיר המנוהלת בידיו באופן מעורר הערכה. טייס הקרב, מפקד הטייסת ומנהל גימנסיה הרצליה לשעבר, הפך את תל אביב לאחת מערי הבילויים המרשימות בעולם. מצבה של תל אביב מעולם לא היה טוב יותר. תקוותי היא שימצא את הדרך לשלב את צמד האספים זמיר והראל בכוורת החדשה שלו. זה יעשה רק טוב לעיר. 

גם העיר חולון החליטה שהיא לא זקוקה למהפך. ב־25 השנים האחרונות הפך אותה ראש העירייה מוטי ששון מעיר שינה מנומנמת לעיר ילדים תוססת, מודל לחינוך, תרבות ופנאי. הציבור הכיר לו תודה גם הפעם.

כביש ללא מוצא
אוקטובר היה חודש קשה בכבישי ישראל. בחודש אחד נמחקו שתי משפחות, משפחת אביטן ומשפחת עטר. ארבעה הורים ושבעה ילדים נהרגו בשתי תאונות קטלניות בכביש 90 הארור. 

התמונות מזירת התאונה האחרונה נראו כמו תמונות משדה קרב. וכרגיל, נעסוק בזה משך כמה ימים ונמשיך הלאה, כמו בריטואל קבוע וידוע מראש. גופי האכיפה והשרים הממונים יאשימו זה את זה, יעבירו את האחריות מיד ליד וכך עד התאונה הבאה. הם יוכיחו לנו, למרות מסיבות העיתונאים המרשימות במחלפים ובתחנות הרכבת, שאנחנו ממש לא מדינה נורמלית. 

במדינה מתוקנת, התחבורה הציבורית שלנו לא הייתה נראית כמו זו שבדרום הודו, ותשתית הכבישים הייתה יעילה ובטוחה יותר. אבל כמו שלמדנו על בשרנו בחודש החולף, כנראה שאין על מה ועל מי לבנות.