במאי 1947 פרצו חברי האצ"ל לכלא עכו במטרה לשחרר את עשרות לוחמי המחתרות שהיו כלואים שם, אך הפריצה המפוארת נתקלה בתקלות שונות שבמהלכן נהרגו תשעה מחברי האצ"ל: שלושה מהכוח התוקף ועוד שישה מהאסירים שברחו. 27 לוחמי אצ"ל ולח"י הצליחו לברוח, יחד עם אסירים ערבים. 
"הייתה זו פעולת שחרור שתוכננה לפרטי פרטיה", אמר אז מנחם בגין, מפקד האצ"ל. "ניצול מקסימלי של גורם ההפתעה, כוח מחץ אדיר, הבטחת העורף על ידי שליטה בעיר ובסביבותיה ובחירת דרך נסיגה מיוחדת. כל אלה הונחו ביסוד התוכנית. ורק המקרה העיוור, שבשום תכנון אי אפשר לחזותו מראש, גרם לאבידות בקרב המשחררים והמשוחררים".

על לוחמי האצ"ל שנהרגו במהלך הפריצה אמר בגין: "חייהם־מלחמה, מותם־גבורה, קורבנם־קדושה, זכרם־נצח". ואולם לא כל היישוב היהודי תמך בפריצה, וכאשר ביקשו לקבור את הלוחמים, יישובים רבים שהייתה להם זיקה למפא"י סירבו לקבור אותם בבתי הקברות שלהם, משום שראו בהם פורשים שמסכנים את היישוב היהודי. אחרי מאמצים רבים ורק בחלוף זמן היה מושב שהסכים לקבל את גופות הלוחמים לקבורה, וזה מושב שבי ציון שליד נהריה.


נזכרתי השבוע בסיפור הקשה הזה כאשר ראיתי שתי התבטאויות מקוממות אחרי מוות טרגי ואיום של בני עמנו. האחד, ציוץ בטוויטר שכתבה כתבת "הארץ" לאחר התאונה המחרידה שבה נספו שמונת בני משפחת עטר. אין איש שלא הזדעזע מהעובדה שמשפחה שלמה עלתה באש כשחזרה מטיול, אבל לכתבת היה דחוף להבהיר דבר שהרגיז אותה: "טרגדיה נוראה, אבל אני מבקשת להבהיר, פסגות זה לא יישוב - זו התנחלות". כן, בעת הזאת מאוד חשוב להתחשבן עם המתים. או עם מי שמכבדים אותם.

הציוץ הקשה הזה בא מהצד השמאלי של המפה, אבל גם הימין לא חף מהתבטאויות מביישות. לאחר הרצח האיום בפיטסבורג, כשרוצח אנטישמי הרג 11 אנשים בבית הכנסת כשהם עטופים בטליתות באמצע תפילה, התראיין בטלפון לערוץ כאן 11 רב של בית כנסת אחר בפיטסבורג. במוצאי השבת נתקל אחד מאנשי התקשורת הימניים בראיון וצייץ: "רב שמתראיין בשבת, ספר לי עוד על יהדות ארה"ב". כי מאוד חשוב להתחשבן עם הרבנים הרפורמיים ביום כזה, כשהמתים עוד מוטלים לפנינו. 

שני הצייצנים חטפו ביקורת קשה ומיהרו למחוק את הציוצים, אבל את האמת הכואבת כבר לא היה אפשר למחוק: קשה לנו להניח למחלוקות אפילו כאשר אנחנו קוברים את מתינו. 

# # #

בפרשת השבוע, חיי שרה, נפטר אברהם. בניו מביאים אותו לקבורה במערת המכפלה שבחברון וכך כתוב: "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה... וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה". הרגע הזה, שהמת מוטל לפניהם, הביא למפגש מפויס בין שני הבנים. הם שמו את המחלוקות בצד. הנה יצחק וישמעאל, אף שלא היו כל כך קרובים, עושים מעשה ביחד. מביאים יחד את אביהם לקבורה, כי הם בניו של אברהם. הם אחים. והם ברגע קשה של אובדן.

קל לשכוח ולהקים מחיצות כשנמצאים מאחורי המקלדת, קל להוציא מילים פוגעניות כשעסוקים בצדקת הדרך. רבים ממי שמיהרו להזדעזע מציוצים של המחנה השני אפילו לא נחשפו לציוצים מהמחנה שלהם, כי הציוצים האלה מקבלים הד רק אצל מי שלא מסכים איתם, בלופ אינסופי. לאן זה מוביל אותנו? 

טוויטר ופייסבוק הן לא פעם מקום לפירוד גדול ולצחצוחי חרבות בין המחנות, אבל הן גם יכולות להיות מקומות להוסיף חיבורים, לא רק כשהמתים מוטלים חס וחלילה לפנינו, אלא גם כשאנחנו מצליחים לרגע לראות מה האחר חושב ומרגיש. 

על דבר אחד אנחנו בטוח יכולים להסכים ולהילחם עליו יחד: לנהוג בזהירות. לשים את הסלולרי בצד, כדי שנוכל למות בבוא העת כאברהם אבינו: "אברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל". שבת של שלום.