הבחירות לרשויות המקומיות הנחילו הפתעות רבות והעלו פנים חדשות בכמה ערים ומועצות מקומיות. הן הבליטו כמה תופעות מרעננות: האחת, התרופפות הקשר בין המפלגות הארציות לרשימות במגזר המוניציפלי; השנייה, הצבעת הציבור החרדי, שאינה עוד אוטומטית, לפי הוראת אדמו”ר זה או אחר. המצביעים החרדים הם שהעלו שתי נשים כה ראויות לכס ראשות הערים חיפה ובית שמש.



והייתה תופעה נוספת - בכפרים הדרוזיים ברמת הגולן. הכפר עין קנייא הוא אחד מארבעת הכפרים הדרוזיים השוכנים בגולן. יש כ־1,600 בעלי זכות בחירה בו, אך לקלפי נהרו 21 בלבד. התוצאה? ואיל מוגרבי ניצח את יריבתו סמירא רדא עמראן, ברוב מוחץ של 20 לעומת אחד. אם זה לא היה עצוב – זה היה מצחיק. בכפר דרוזי נוסף נערכו בחירות – מג’דל שמס, ובו מתוך כ־8,000 תושבים רק 276 מימשו את זכותם ובחרו ראש מועצה. בשני כפרים אחרים היה חרם מוחלט על ההצבעה.



כאילו לא חלפו להן 51 שנה מאז שנכבש הגולן בעקבות התוקפנות הסורית, כאילו לא עברו 37 שנים מאז שהוחלו החוק והמשפט הישראלי על האזור הזה, והנה ראשי הדת הדרוזית אוסרים על אנשיהם להשתתף בבחירות הישראליות. התפרעויות אירעו בכניסות לקלפיות: מפגינים הניפו דגלי סוריה והכריזו על נאמנותם למולדת הסורית.



ההפגנות הללו בשבוע שעבר, ביום הבחירות בגולן, אינם כאותה הפגנה גדולה במוצאי שבת לפני שלושה חודשים בתל אביב, כאשר מאות דרוזים מחו על חוק הלאום. אלו שני אירועים שהבליטו את הפער בין שתי האוכלוסיות הדרוזיות בישראל: האחת מוחה ונאמנה, השנייה זועמת ומתריסה. העדה הדרוזית פזורה בסוריה, בלבנון ובישראל, ומעולם לא ביקשה לעצמה עצמאות ואינה חותרת לכך. כל שהם מבקשים זה שיתאפשר להם לקיים את אורח החיים המיוחד להם, יהיה השלטון אשר יהיה. הדרוזים תמיד יהיו נאמנים לחזק, או למי שהם חושבים שהוא חזק.



המחשה לנאמנות הדרוזים לאזרחי ישראל הייתה ביום שישי – עת התקיים המרוץ “בשביל הבנים” הדרוזים, שנפלו במערכות ישראל. תא”ל (מיל’) אמל אסעד, העומד בראש העמותה להנצחת החללים הדרוזים, הוא מי שעמד בראש ההפגנה הגדולה, הלגיטימית, נגד חוק הלאום.



שביל הבנים מתחיל בכרמל ועובר לרוחב הגליל, תוך שהוא חוצה 18 כפרים דרוזיים ומסתיים בנבי שועייב. השביל אינו מטפס לרמת הגולן ואינו מתחבר לארבעת הכפרים הדרוזיים שם. אותה עדה, אותה תרבות, ודומה שאין חיבור בין הדרוזים מהגליל והכרמל לאחיהם ברמה. דבר אחד משותף לשתי הקהילות הנפרדות בנות העדה האחת – הכרה בשלטון החזק, יהיה אשר יהיה.



התקווה שהדרוזים בכפרי הגולן יעברו אותו תהליך שעברו אחיהם בכרמל ובישראל – אינה מתגשמת. הנהגתם הרוחנית־דתית מזהה ככל הנראה חולשה ישראלית, לעומת התאוששות והתעצמות מחודשת של שלטון אסד בדמשק, בתמיכת החזק מכל, פוטין. ההנהגה הדתית מזהה חוסר בהירות ישראלית באשר לעתיד הגולן. חיישניהם רומזים שספק אם כפריהם יישארו תחת שלטון ישראל. לכן הם יוצרים לעצמם מראש מעין ביטחונות לגבי עתידם תחת ריבונות סורית.



מי אינו זוכר את הדרוזי, איש הגולן, שביטא יותר מכל אדם אחר בעדתו את הזדהותו עם ישראל – הלוא הוא סלים שופי, עליו השלום? בראיון עמו בעיתון זה ב־1991 הוא הטיח במראיינו: “מישהו חושב אצלכם ברצינות לעשות שלום עם אסד (האב) תמורת ויתורים בגולן? בא לכם שיגעון לראש? החלטתם להתאבד? לא טוב לכם שזה כמו עכשיו – שאתם למעלה, גבוהים, והוא למטה, נמוך?” והוא הוסיף ושאל: “מי אמר שהצעירים שלנו רוצים לחזור לשלטון הסורי? שטויות, סיפורים. לפעמים הם סתם משחקים, כאילו שהם רוצים שלטון סורי. האמת היא שהם מאושרים לחיות תחת השלטון הישראלי”.



אין כיום הרבה סלים־שופים בצפון הגולן. ועדיין ישנו מיעוט קטן של דרוזים שקשרו גורלם בישראל, לא נרתעו מהאיומים והשתתפו בבחירות. אבל דווקא רוב הדרוזים, בהימנעותם ובהפגנותיהם ביום הבחירות, אותתו בבירור לישראל: זה הזמן לסלול שביל ללבותינו, להסיר ספקות ולהוכיח חד־משמעית, כי הגולן יישאר לעדי עד בשלטון מדינת ישראל.