בזמן כתיבת שורות אלה עדיין אין בידי הנתונים של אחוזי ההצבעה לרשויות המקומיות - הבחירות שתמיד מצליחות לתפוס את האזרח הקטן באדישותו. ייתכן שקרקס המועמדים בערים השונות והקמפיינים, שחלקם יכולים היו בקלות להפוך למערכון של הגשש, עשו את שלהם. ב–2013 שיעורי ההצבעה לרשות המוניציפלית בתל אביב עמדו על 21% בלבד, שזה מחפיר מצד אחד אבל גם מובן. בעיר המהגרים מהפריפריה, שבה רוב תושביה נודדים בממוצע בכל שנתיים מדירה לדירה, הצעירים מעדיפים להשאיר את משרד הפנים עם הכתובת של ההורים במקום להיות מטורטרים עם מכתבים בדואר "עקוב אחרַי", שלא באמת ממלא את שליחותו.
לפני כשנה החלטתי להחליף את הכתובת אחרי 18 שנות מגורים בעיר אחרת. זו הייתה הזדמנות פז מבחינתי להפוך לאזרחית שיכולה להשפיע על סביבתה הקרובה. השבוע זו הייתה הפעם הראשונה שבה הוצאתי את עצמי מהאדישות המצויה של תושבת שלכאורה יש לה כמעט הכל ומתחת לבית, והלכתי להצביע. זה ממש לא משנה למי. מימשתי את זכותי הדמוקרטית גם אם בסופו של דבר בפעם הבאה שאתקשר למוקד העירוני אחוש זרזיף מים על ראשי, ואשקר לעצמי ואומר שזה רק גשם.
אלא שאז קרה דבר מוזר, שקורה לי כמעט בכל פעם כשאני יוצאת מקלפי כלשהי ומצביעה בבחירות כאלה או אחרות (אפילו לבחירות להסתדרות). אופטימיות קוסמית ואוקיינוסים של השראה נוחתים עלי בזמן שאני צועדת קלילה במדרגות בית הספר התורן ביום שבתונו. הנה אני, האזרחית הקטנה ט' שיצאה להעניק את קולה בשם הדמוקרטיה, בטוחה שתגיע הישועה ממש עכשיו. בדיוק כמו שהבטיחו לי בשלטי החוצות.
שיחות טלפון מוקלטות דווקא לא קיבלתי הפעם עד הבית, גם לא מיילים או דואר ספאם עם מצע בחירות של מועמד כזה או אחר. להפך, מצאתי עצמי נוברת ברשת במשך כמה שעות כדי להבין למי כדאי להצביע, בלי שאיש מהמועמדים חיזר אחרי באופן ישיר. קשים להשגה פה, כמעט כמו מקום בבית קפה בשישי בבוקר. ייתכן שהם לקחו אותי קצת באופן אישי אחרי שבכיתי כאן לפני מספר חודשים שהתוכנית הכלכלית של שר האוצר משה כחלון לא מתייחסת לאנשים כמוני שאין להם ילדים ועדיין שואפים לחיות תחת קורת גג משלהם ביום מן הימים.
גיליתי שגם מבחינת הרשויות המקומיות אני אזרחית שקופה ולא ממש מעניינת, כזו שאין לה נגיעה למערכת החינוך, או למערכת ההשכלה הגבוהה, או לפעילות לפנסיונרים או כמשקיעה עתידית בנדל"ן מקומי. אני סתם עוד אזרחית שלא עונה על שום קריטריון מיינסטרימי טיפוסי שמגיע במסות. זה בסדר. אני לא מתלוננת. לו רציתי להיות במיינסטרים, הייתי כבר מזמן מוצאת את עצמי במעגל כזה שמחזרים אחריו בחוגי בית ובפעילויות ערב בפארק. ועדיין, אפשר היה להחזיר טלפון. ניסיתי לאתגר את המועמדים ולשאול אותם שאלות כמעט בכל פורום אפשרי בימים שקדמו לבחירות, ולו כדי להבין מי, מה ולמה. שלושה ימים אחרי הבחירות, ועדיין דממה.
אני מניחה שחלק מתהליך ההתבגרות שכל אדם עובר בחייו הוא להפסיק להאמין לכל מיני הבטחות, יהיו אשר יהיו. בין שאלה אנשים קרובים שמאכזבים ובין שאלה אנשים שאת לא מכירה ומבטיחים להוריד לך את הירח על אוטובוס שיעבוד 24 שעות ביממה, כולל שבת. תתפלאו, אבל אני די כועסת על עצמי על כך שעם השנים הפכתי לציניקנית כמו אותם כותבים שהייתי קוראת את טוריהם כנערה בעיתון. אז הייתי מגחכת במין חוסר הבנה ומתפללת שלא אפול בעתיד לתהומות הניהיליזם הקיומי של מי שכבר חוו על בשרם וראו יותר מדי והם לא מאמינים לאף אחד. אחד הדברים המבאסים ביותר בלהתבגר הוא להבין שהעולם הוא לא מה שחשבת או מה שהבטיחו לך, אלא אסופה של כרוניקות שסופן ידוע מראש. זה תקף למאורעות ותקף גם לבני אדם.
לפני כמה ימים חבר קרוב אמר לי שכדי להאיץ את תהליך ההתבגרות האישי שלי אני צריכה להתחכך בחארות ברמה גבוהה, ולפי התגובות שלי לאחרונה הוא מבין שזה כבר קרה. הוא אמר, ואני צחקתי. לא כי זה באמת מצחיק.
אני יודעת שלפעמים נראה שכל מה שאני עושה זה לשבת בבתי קפה, כמאמר השיר, וזה אומנם נכון. אני לעתים עובדת מבתי קפה וגם סתם בוהה בו בחלל באדישות שירשתי מסבא שלי, יחד עם האהבה לכתיבה בבתי קפה. אני שמחה שהאדישות הזאת לא השתלטה עלי כליל. יצאתי בסוף להצביע וחזרתי לבית הקפה בציפייה שבפעם הבאה שאתקשר למוקד אולי יזכרו את הקול שלי.
האני הבוגרת שעומדת לי על כתף ימין אומרת לי, "עזבי שטויות, זו כבר לא שנת בחירות ושום דבר לא יזוז עכשיו", וההיא התמימה מכתף שמאל מסרבת לשחרר את התקווה שאולי מישהו יום אחד יצליח להוריד לי את הירח ולהניח אותו על גג אוטובוס שיפעל אם לא 24 שעות ביממה, אז לפחות בשישי–שבת.