ביום שלישי, עם היוודע תוצאות בחירות האמצע בארצות הברית, הזדרזו הפרשנים בישראל ובארצות הברית לחרוץ את הדין. הדמוקרטים ניצחו, אמרו הפרשנים שרצו שהדמוקרטים ינצחו וביססו את טענתם על העובדה שהדמוקרטים השתלטו על בית הנבחרים של הקונגרס. לעומתם צהלו בצד השני ואמרו שמדובר בניצחון משמעותי של הרפובליקנים. לא רק שהגל הדמוקרטי התגלה בסוף כשלולית דמוקרטית, הם אומרים, העובדה שהרפובליקנים שימרו ואף הגדילו את שליטתם בסנאט היא אות לכוחו ההולך וגדל של הנשיא דונלד טראמפ והצבעת אמון של הציבור הרחב בממשלו.
 
האמת היא ששני הצדדים צודקים. הבחירות נתנו לכל צד את האפשרות לטעון כי ניצח. וטוב שכך, כי כאשר בוחנים היטב את התוצאות, רואים כי הן יפעלו להרגעת האווירה האיומה של קיטוב ופילוג ששוטפת את אמריקה, לא רק מאז שטראמפ נבחר אלא מאז הבחירות לקונגרס ב־2006, עת הרפובליקנים איבדו את הרוב שלהם בשני הבתים.
 
ההצבעה ביום שלישי לא רק העניקה ניצחון לשתי המפלגות, היא גם השפיעה על אופיין, והיא תשפיע על האווירה הפוליטית בארצות הברית ותכשיר את הקרקע לבחירות לנשיאות בעוד שנתיים.
 

בצד הרפובליקני הבחירות מחקו הלכה למעשה את מחנה הרפובליקנים המתנגדים לטראמפ, מי שמכונה “Never Trump Republicans". בשנתיים האחרונות מחנה זה פגע פגיעה אמיתית ביכולתו של הנשיא לקדם את המדיניות שלו בשני בתי הקונגרס. ניסיונו לבטל את הרפורמה המהפכנית של קודמו ברק אובמה בתחום הבריאות (מה שמכונה Obamacare) נכשל עקב סירוב של גדול מבקריו הרפובליקנים, הסנאטור המנוח ג'ון מקיין, להצביע בעד הביטול.
 
בתחום מדיניות החוץ, הסנאטור בוב קורקר, יו"ר הוועדה לענייני חוץ של הסנאט, חתר תחת מדיניותו של טראמפ מול ערב הסעודית ורוסיה. קורקר גם הטיף נגד טראמפ בשם עצמו וגם ביקר אותו בחריפות כמקור עלום שם בתקשורת. בתקופת אובמה, בתור יו"ר הוועדה לענייני חוץ, קורקר אפשר את אישור הסכם הגרעין של איראן. על פי החוקה האמריקאית, כל הסכם בינלאומי משמעותי חייב להיות מאושרר על ידי רוב של שני שלישים בסנאט. הסכם הגרעין של אובמה אפילו לא זכה בתמיכה של רוב פשוט בסנאט.
 
אבל במקום לבסס את צעדי הסנאט על החוקה, קורקר העמיד את החוקה על ראשה. הוא הסכים להעביר חוק מיוחד להסכם הגרעין אשר קבע כי הוא ייכנס לתוקף אם לא יושג רוב של שני שלישים כדי לטרפד אותו. כך קרה שנכנס לתוקף ההסכם הרדיקלי שפגע פגיעה מהותית בכל המהלכים האמריקאיים שנעשו מאז שנות ה־50 של המאה הקודמת למניעת הפצת נשק גרעיני.
 
בשנה שעברה, לאחר שראה כי על פי הסקרים לא היה לו סיכוי להיבחר לכהונה נוספת, קורקר הודיע על פרישתו מהסנאט. מי שזכתה במושבו היא מרשה בלקבורן. בלקבורן היא שמרנית אידיאולוגית שנאמנה לטראמפ ושחבה את זכייתה במידה לא מבוטלת לתמיכה האדירה שטראמפ העניק לה במהלך הבחירות.
 
וכמו בלקבורן, כך כל הסנאטורים שזכו במרוץ צמוד במדינות פלורידה, אינדיאנה, מיזורי ואחרות נהנו מתמיכה גורפת ופעילה ביותר של טראמפ. יש לכך משמעות עמוקה. אומנם נותרו עוד שניים או שלושה סנאטורים רפובליקנים הנחשבים מתונים או ליברלים בבית, אולם כבר אין להם הכוח לשמש לשון מאזניים ולטרפד מהלכים של טראמפ.
 
בבית הנבחרים קרה דבר דומה. בבחירות ביום שלישי 39 חברי קונגרס ויתרו על המשרה ולא העמידו את עצמם לבחירה נוספת. ביניהם יו"ר בית הנבחרים, פול ראיין. כמו ראיין, מרבית המתפטרים לא נמנו עם האגף השמרני של המפלגה אשר תומך בטראמפ. במהלך השנתיים האחרונות ראיין וחבריו בהנהגה לא הצליחו לממש את ההבטחות העיקריות של המפלגה בבחירות 2016. הם לא בנו חומה בגבול עם מקסיקו, הם לא ביטלו את "אובמה קר", והם לא הפסיקו את המימון הממשלתי לרשת המרפאות אשר מבצעת את מרבית ההפלות בארצות הברית.
 
אין עוררין על כך שהחלטת חברי קונגרס ותיקים כה רבים שלא לעמוד לבחירה, פגעה בסיכוי המפלגה לשמור על שליטתה בבית הנבחרים. אולם עזיבתם גם הביאה לחיזוק השליטה של טראמפ במפלגה ובסיעתה בקונגרס. הדבר יסייע בעדו במרוץ לנשיאות בעוד שנתיים, ויקשה על הרוב הדמוקרטי להשתמש ברוב שלהם בבית הנבחרים כדי לטרפד את צעדי הממשל.

הזוג קלינטון וברק אובמה. הרפובליקנים לא הצליחו לבטל את "אובמה קר". צילום: AFP

 
אמצע הדרך  

אשר לדמוקרטים, הבחירות העמיקו את הקיטוב בין מתונים לרדיקלים בתוך המפלגה. מועמדים רדיקלים במדינות מתונות כגון ג'ורג'יה, פלורידה וטקסס הפסידו בבחירות. נפות בחירה רדיקליות יותר, כמו העיר ניו יורק, ובעלות אוכלוסייה אסלאמית גדולה כמו מיניאפוליס, מינסוטה ומישיגן, בחרו מחוקקים בעלי סדר יום סוציאליסטי ואנטי־ישראלי באופן מובהק. אין ספק כי חברות הקונגרס האנטי־ישראליות יגרמו לישראל וליהודים בארצות הברית לא מעט כאבי ראש בשנים הבאות. יחד עם זאת, הכוח שלהן להניע מהלכים משמעותיים בקונגרס מוגבל ביותר.
 
במהלך הקמפיין, וכן בשנתיים האחרונות, שני מחנות עלו במפלגה הדמוקרטית. מצד שמאל ישנם הפרוגרסיבים, הדוגלים באסטרטגיית בחירות אידיאולוגית שמניחה כי ככל שהמצע של מועמד רדיקלי יותר, כך תומכיו יתלהבו יותר ואחוזי ההצבעה יגדלו, דבר שיביא לניצחון. מולם עומד המחנה המתון, הסובר כי יש לבסס את קמפיין הבחירות על מצע פרגמטי ומתון שיאפשר למתונים הנוטים לצד הרפובליקני להצביע עבור המועמד הדמוקרטי.
 
ביום שלישי נבחנו שתי האסטרטגיות, והאסטרטגיה המתונה היא זאת שגברה - הן בבחירות למושלים, הן בבחירות לקונגרס. המועמדים האידיאולוגים הרדיקלים באזורי בחירה שאינם רדיקלים הפסידו לרוב. הניצחון הדמוקרטי בקונגרס, אם כן, בנוי על מועמדים שניצחו בנפות בחירה מתונות. 
 
הכישלון של הפרוגסיבים הביא את הפעילה הדמוקרטית האנטישמית לינדה סרסור להתלונן על כך שהמועמדים לרוב התעלמו מהפלסטינים בבחירות. "ברגע שיש חשש מהאופוזיציה, דמוקרטים מתחבאים בפחד. הם מתרחקים מהפלסטינים, הם מתרחקים משמאלנים, הם מתרחקים מסוציאליסטים. הם מתרחקים מאלו מאיתנו שמייצרים הלכה למעשה את המומנטום והאנרגיה שנמצאים בשטח". 
 
סרסור המשיכה, "למפלגה הדמוקרטית אין מצע למדיניות חוץ שקורץ לאנשים כמוני... ואז ברגע שהחשש להפסד נכנס לחשבון, אנחנו רועדים מפחד. אנחנו אומרים: 'אוי, באיפא"ק כועסים עלינו. החבר'ה מארגונים פרו־ישראליים כועסים עלינו'. אם אתה לא מוכן להיות נאמן לעמדה הפרוגרסיבית, אתה פשוט לא תנצח את טראמפ ב־2020". 
 
בעקבות הבחירות, כאשר הוכרעה הכף לטובת המתונים, סרסור ללא ספק תמצא בסיעה הדמוקרטית מספר תומכים בגישה שלה. אלו דווקא יסייעו לטראמפ.
וזה מביא אותנו לעניין השפעת בחירות האמצע על הבחירות לנשיאות בעוד שנתיים. טראמפ ללא ספק יפעל ליצירת שיתוף פעולה עם דמוקרטים מתונים על חשבון הקיצונים כדי לקדם את מדיניותו בתחומים שונים. כמו כן, טראמפ ישתמש במחוקקים הדמוקרטים הרדיקלים כשוט כדי לקעקע את המפלגה והמתמודדים הדמוקרטים בבחירות לנשיאות ב־2020.
 
באופן אירוני טראמפ עשוי להשיג יותר הישגים בקונגרס עם הרוב הדמוקרטי בבית התחתון משזכה להם עם הרוב הרפובליקני. והאגף הפרוגרסיבי, שאסטרטגיית הבחירות שלו הוכחה ככישלון, נותר עם די כוח כדי לפגוע בסיכויי המפלגה לנצח בעוד שנתיים.