תוצאות בחירות האמצע בארצות הברית ישפיעו על ירושלים. לא רק על ירושלים כמטאפורה לממשלת ישראל, אלא על העיר ירושלים ועל החזרתה לשיח מדיני נפיץ ומרתק. מה שנראה כדבר שלא מדברים עליו עוד, מאיים לחזור ובאמצעות הממשל הכי אוהד לישראל הימנית.
זה הולך כך: דונלד טראמפ ניצח. הוא תמיד מנצח. הוא שמר על הסנאט ומנע "גל כחול" מובהק שהיה מערער את מעמדו. אבל הוא הפסיד את הרוב בבית הנבחרים. אם הוא היה זוכה גם שם, הוא היה הופך לחזק ובלתי מעורער. על פי התפיסה הישראלית, נשיא חזק יכול להתמקד בענייני חוץ בקלות, להתעמת עם איראן, להניח רגל בסוריה וקל לו יותר לספוג ביקורת בעולם על מסמוס העניין הפלסטיני. לעומת זאת נשיא פצוע, שנאבק נגד הדחה ונגד חקירה, עשוי להיות פגיע, פחות מחויב לאזור ואפילו עלול להידחף על ידי הדמוקרטים למהלכים שייתנו לו יוקרה בינלאומית ויוכיחו שהוא שחקן מדיני.
במקרה כזה ישראל ובנימין נתניהו עשויים להתבקש לשלם מחיר כדי ליצור הסכם, או לפחות תהליך מול הפלסטינים. יתרה מכך, מהשבוע הבא טראמפ יהיה מרוכז בבחירות הבאות לנשיאות שייערכו בעוד שנתיים. הוא יילחם בחזית הפנימית בכל הכוח, כפי שניתן היה לראות בתקרית החריגה והאלימה מול כתב ה־CNN בבית הלבן. הוא ידיח, יפטר ויעשה הכל כדי להתחמק מהליך - אפילו עקר - של הדחה בבית הנבחרים.
הוא ירצה לממש את רשימת ההבטחות שלו לציבור ולעולם. לצד מלחמה במהגרים, טיפול בכלכלה וענייני נשק, חינוך ותקציב, הוא ירצה להראות שהוא מנהיג בינלאומי עם קבלות. הוא הטיל סנקציות על איראן ויפעל אם יוכל ליצירת משא ומתן חלופי על הסכם משופר. הסיכוי לכך מוגבל.
איראן לא תרצה להיכנע לטראמפ. היא תעדיף להיכנס למשטר צנע כלכלי ומדיני ולחכות שנתיים לסיכוי שהוא ילך. במקרה מצוקה היא עלולה ליזום מהלך צבאי עקיף מול ישראל בצפון באמצעות חיזבאללה, המיליציות שלה בסוריה ומשמרות המהפכה.
בתקופה הקרובה הצפון יהיה רגיש ביותר. בהנחה שמול איראן תחל מערכה מדינית וכלכלית שתדרוש זמן, הדרך הקלה להישג מדיני מפתיע, ברור וחד־משמעי הוא בגזרת ההסדר עם הפלסטינים. נשמע מופרך ומנותק לנוכח ההתנהלות הבוטה והגסה של טראמפ כלפי אבו מאזן והאימוץ של העמדות שלנו, אבל צריך לזכור למה טראמפ נקט את כל הפעולות האלה: הוא רואה בעצמו אומן העסקאות, והוא רוצה לאלץ את הפלסטינים לחזור לשולחן ולקבל עסקה.
יתר על כן, טראמפ רואה בעצמו כמי שנתן לישראל ולנתניהו, ועכשיו הוא צריך לקבל חזרה. היו לכך כמה רמזים: הוא דיבר על כך שביבי חייב לו, הוא אמר שאחרי שישראל קיבלה את השגרירות בירושלים הוא ייתן משהו יפה גם לפלסטינים והוא אפילו דיבר על בירה פלסטינית בירושלים. האם טראמפ יחלק את ירושלים? מוזר ככל שזה נשמע, טראמפ לא נסוג בו מ"עסקת המאה". הוא עובד עליה ורוצה לקדם אותה, ואם לא יניח כלום, ייראה כרמאי ונוכל מדיני.
הנשיא האמריקאי רואה בכל המהלכים האחרונים סוג של מקדמה שישראל קיבלה מהאזור: הפגישות הגלויות של נשיא מצרים עם נתניהו; הביקור החריג והפומבי של ראש הממשלה בנסיכות עומאן; הזמנתו של שר התחבורה ישראל כץ לעומאן להצגת מסילות אל השלום; התוכנית שלו לחיבור ישראל במסילות רכבת לסעודיה ולעולם הערבי. זו מקדמה, וזמן התשלום צריך לבוא.
לצד אימוץ עמדת ישראל שלפיה לא צריך לפנות התנחלויות עבור שלום, מבחינת טראמפ חלוקת ירושלים או הצעת הצד המזרחי שלה כבירת המדינה
הפלסטינית העתידית היא גם מפתיעה וגם מפתה, ולמעשה מכירה במצב הקיים.
ריבונות בהשאלה
ירושלים מאוחדת כאילו ומחולקת במציאות. אפשר היה לעקוב למשל אחרי המעשה המחריד של שלטונות הדת המוסלמיים בעיר, שסירבו לקבור את אחד מהרוגי התאונה המזעזעת בכביש הבקעה בגלל טענות שהוא סחר באדמות עם יהודים. אף אחד מהמועמדים לראשות העיר לא התערב. זה לא בשטח ההתעניינות שלנו.
השאלה הזו המרחפת מעל ירושלים היא מרתקת ומסתורית. בשבוע שעבר הלך לעולמו רפל ברקן (בנקלר), עיתונאי ועורך ב"על המשמר", כתב פוליטי שהיה חבר קרוב של יוסי שריד, כשזה היה עוד עיתונאי, כותב שהיה חלק ממהומות הסטודנטים בפריז ב־1968, שם כתב את עבודת הדוקטור שלו אף שנסע בלי שידע מילה אחת בצרפתית. את עבודת המחקר שלו הוא ייחד לאיחוד ירושלים, וניתח את מעמדה המשפטי. הוא כתב את העבודה כשלוש שנים אחרי מלחמת ששת הימים, כשאף אחד לא העז לדבר על חלוקת ירושלים, כשישראל הייתה באופוריה מושלמת.
מצד אחד הוא קבע שלירדן אין כל תוקף חוקי על השליטה שהייתה לה על העיר, "ירושלים הוכללה כדין בריבונות ישראלית על ידי מימוש זכותו הטבעית של העם היהודי להגדרה עצמית בארץ ישראל, אחרי שישראל כבשה אותה תוך מימוש זכות טבעית אחרת שלה, הזכות להגנה עצמית". והוא מוסיף, על פי ניתוח החוק הבינלאומי, "המגבלה היחידה שעשויה להתעורר לזכותה של ישראל היא אם וכאשר תקום ישות מדינית עצמאית וריבונית של העם הפלסטיני".
בסיכום עבודת הדוקטור שלו קבע ברקן שהריבונות הישראלית היא ריבונות בהשאלה, כי ריבונות הערבים היא ריבונות מושעית. הוא הרשה לעצמו לדבר על פתרון אוטופי של חלוקת העיר לניהול משותף על פי הרבעים השונים, הסדר שחזר לתחייה בתקופת קמפ דיוויד של אהוד ברק, לפני שהכל קרס. אגב, ברקן ליווה את מנחם בגין כאשר סאדאת הגיע לארץ וסיקר באופן צמוד את הסכם השלום שבו הונחה התשתית לאוטונומיה הפלסטינית. הניתוח שלו מאז מסביר למי ששכח את היחס המסויג של מדינות בעולם למעמדה של ירושלים. זה גם הפיתוי של טראמפ: לסדר את העניינים, לסגור עסקה. סינדרום ירושלים של העסקאות הפוליטיות.
מצד שני, כל ניתוח של פעולות טראמפ הוא בעייתי. לא היה גורם בכיר אחד בירושלים שהסכים להעריך מה הוא יעשה. הוא יכול לעשות הכל. הכל. הסדר, תוכנית או כלום. הוא לא חייב הסבר לאף אחד, והוא יסדר את המציאות כפי שהוא רוצה. גורמים בשמאל טוענים שכל מהלך ירושלים של טראמפ, שממנו נהנית ישראל, הוא בכלל מהלך שמטרתו לספק את הקהל האוונגליסטי שהצטרף אליו למרות התנהלותו חסרת המעצורים בתחום האישי. הם המרסנים הכי גדולים של התוכנית המדינית. טראמפ מתחיל קמפיין וספק אם הוא רוצה לחלק את ירושלים ולאבד את מצביעיו. בסופו של דבר, כמו שאמר קיסינג'ר, כל מדיניות חוץ בישראל היא מדיניות פנים. הוא צדק, לא רק לגבי ישראל.
ירושלים של זהב ושל פוליטיקה ושל דילים. הסיבוב השני בבחירות לראשות עיריית ירושלים מביא לשיא את הסערה הפוליטית, המדינית והמוניציפלית שמאפיינת את העיר שהרים סביב לה, ושרים מסתובבים בה. הפיצול במחנה החרדי הביא להפסד הצפוי של יוסי דייטש ולהחזרתו של זאב אלקין, פוליטיקאי מיומן וחד, למשרד להגנת הסביבה. ההנחה הפוליטית האוטומטית הייתה שמשה ליאון, חובש כיפה, שנתמך בידי אריה דרעי ואביגדור ליברמן, יגרוף בקלות את קולות החרדים של שני המועמדים שנשרו וינצח בקלות. זה לא קרה. עופר ברקוביץ', המועמד החילוני של תנועת התעוררות, הצליח להציב סימן שאלה.
למרות כל העסקאות, מדברים על הצבעת מחאה של חרדים בעדו, על הכיפות הסרוגות שיצביעו בעדו, אף שהבית היהודי הודיעה על תמיכתה בליאון. השבוע יתברר מי יעמוד בראש העיר המאוחדת שכולם רוצים לחלק. לחלק לעצמם ולפעמים לאחרים.