היה לי עצוב לראות קולגות חוגגים את זה שנתניהו "יצא זכאי"

מחולל העסקאות: פרשת הצוללות צלחה את תחנת המשטרה עם שש המלצות לכתבי אישום, המלצה לכל צוללת (ומה עם שלוש הצוללות החדשות?). במומלצים מככב כמובן עו"ד דוד שמרון, האיש הכי קרוב לראש הממשלה, פרקליטו האישי, פרקליט רעייתו, בן דודו ואיש סודו. נמצא שם גם דוד שרן, ראש הסגל של ראש הממשלה. נמצא שם גם תא"ל במילואים אבריאל בר יוסף, מי שעבד באותם ימים בצמידות לראש הממשלה ומונה על ידו, במפתיע, לתפקיד הסופר־רגיש של ראש המטה לביטחון לאומי. כמעט נמצא שם גם המקורב מספר 2, עוה"ד יצחק מלכו, שהצליח לחלץ את עצמו ברגע האחרון. 

בפרשה הזו מתגלה לעינינו ביצת ריקבון עצומה, שבה שרצה חבורת אנשים, שרובם הגדול אנשי אמונו הקרובים של ראש הממשלה, כשהיא חוגגת על קודש הקודשים הביטחוני של מדינת ישראל. הם הטו וביטלו מכרזים, סילקו גורמים מפריעים ועשו בנשק האסטרטגי היקר וחשוב ביותר של המדינה כבתוך שלהם, כשהם גוזרים זה את קופונו של זה ומתמרנים את מערכת הביטחון ביד אומן: אם הפרשה לא הייתה מתפוצצת (כותרת ראשית ב"מעריב" על העסקה, וכותרת מהדהדת של רביב דרוקר על מעורבותו של עו"ד שמרון) עוד הייתה ישראל רוכשת שלוש ספינות נגד צוללות שאף אחד לא צריך, מפריטה את מספנות הצוללות לטובת חברה גרמנית זרה (שחלק מבעלותה בידיים מפרציות), ומשעבדת חלק מנכסיה לטובת תיק הנכסים המניב של מקורבי נתניהו.

באחד משיאיה מכילה הפרשה את הסצינה הבלתי נשכחת (שפרסם בזמנו דרוקר) שבה מגיעים המתווך מיקי גנור ושותפו עו"ד שמרון למשרד הביטחון, ומנסים "לשכנע" את שומרי הסף שם לבטל את המכרז הבינלאומי לספינות שטח, כדי שגם העסקה הזו תיפול לחיקה של טיסנקרופ, שאותה הם מייצגים. שמרון, בחליפת איומים, רומז שאם המכרז לא יבוטל בטוב, הוא יגרום לכך שיבוטל ברע. כולם בחדר יודעים למה הוא לכאורה מתכוון. הרי שמרון הוא המוציא והמביא מלשכתו, ביתו ונפשו של ראש הממשלה שנות דור. כל מי שרוצה לפתוח דלת, לאשר עסקה, לבטל מכרז או לקצר תהליכים מגיע למשרד "מלכו שמרון", משלם הרבה כסף ומקבל את התמורה. מובן שהמכרז בוטל וטיסנקרופ קיבלה גם את חוזה המיליארדים הזה, שבינתיים שודרג כמה פעמים. מובן שגנור ושמרון אמורים היו לחתוך שם, כאן ובמקומות נוספים, עשרות מיליוני יורו. מובן שאחרי כל זה, נתניהו לא ידע. הוא לא ידע!!!

היה לי עצוב לראות קולגות, שהשתייכו פעם למקצוע העיתונות, חוגגים אתמול את זה שנתניהו "יצא זכאי" מפרשת הצוללות. כמה מהם אפילו הגדילו לעשות וטענו שההר הוליד עכבר, שהפרשה התפוגגה ונותר ממנה כלום ושום דבר, בסך הכל החליפו מתווך במתווך וגזרו כמה קופונים, על מה כל הרעש? 

ההתקרנפות הזו חמורה אפילו יותר מהפרשה עצמה. היא מדכאת. אני מאמין שהאנשים האלה יודעים, בתוך תוכם, את האמת. הם יודעים שהמרוץ לחתום כמה שיותר מהר עם הגרמנים על שלוש צוללות נוספות, בניגוד מוחלט לעמדת הלקוח (חיל הים), היה מושחת. הם יודעים שחתימה כזו, שבאה בטרם עת, שווה למתווכים עשרות מיליונים. הם יודעים שביטול המכרז על ספינות השטח היה מושחת. הם יודעים שהניסיון הלא ייאמן להפריט את המספנות הוא התגלמות השחיתות. הם יודעים שהעובדה שמאחורי כל זה עומדים האנשים הכי קרובים לראש הממשלה, בעוד הוא מחולל את העסקאות עצמן במקביל, אינה ניתנת לסתירה. הם יודעים, אבל מעדיפים לספר לעצמם סיפורי סבתא. עסקאות הרכש הביטחוני הרגישות והחשובות ביותר של מדינת ישראל נשדדו בידי חבורת מאכערים שחילטרו בינתיים גם בתפקידים הבכירים ביותר שיש למערכת שלנו להציע, בסמכות וברשות, ומלחכי פנכתו של נתניהו ממשיכים להתפלש בצדקנות ולהתקרבן. SAD.

כל אדם אחר שמרבית חצרו הייתה נתפסת "על חם" באירוע מדהים כזה לא היה מעז להוציא את פרצופו מהבית במשך שנה־שנתיים ולא היה יכול להמשיך לכהן בתפקידו הרם דקה נוספת אחת. כל מי שיודע את טיבה של מערכת היחסים המשפחתית־אינטימית בין נתניהו לשמרון, הנמשכת עשורים ארוכים, מבין שלא יכול להיות שנתניהו דוחף לרכישת שלוש צוללות שמערכת הביטחון לא צריכה (כרגע), על הראש של שר הביטחון שלו, בלי שהוא יודע שאחד המוטבים הראשיים של האירוע האסטרטגי הזה הוא בן הדוד הנ"ל. ועדיין, מצליח נתניהו לצאת מהסיפור כגיבור היום. הוא לא חשוד בפרשת הצוללות!!!,  מזדעקים/מתפארים מזדנביו הרבים בתקשורת. איזה עוול עשיתם לו, מנוולים בוגדנים שכמותכם! איך העזתם לחשוד בכשרים!, הם גוערים בנו. אני מניח שמחר־מחרתיים יגיש נתן אשל את מועמדותו של נתניהו לפרס אביר איכות השלטון.

איאלץ להישאר, כרגיל, במיעוט המבוטל הסבור שנתניהו הוא מחוללה הגדול של הפרשה כולה. אלמלא הוא, היא לא הייתה יכולה לבוא לעולם. אלמלא הפריט את ניהולה של המדינה לידי שני פרקליטיו, אלמלא האציל על כל סביבותיו את ארומת השחיתות, אלמלא המשיך לאורך כל העשור האחרון בבולמוס החזירי של הסבת הוצאות שיטתית על קופת המדינה ואווירת ביזה מתמשכת, יכול להיות שהדברים האלה לא היו באים לעולם. 

זאת ועוד: הפרשה הזו לא הסתיימה. עו"ד דוד שמרון הגיב אתמול על המלצות המשטרה ואמר שהפרקליטות תסגור בסופו של דבר את התיק והפרשה תסתיים בלא־כלום. יכול להיות. אבל יש גם אפשרות שהוא טועה. מתישהו במעלה הדרך, בעוד שבע־שמונה שנים, כשמנדלבליט יחליט להגיש נגד שמרון כתב אישום בגין שוחד והפרקליט יתחיל לעכל את העובדה שהוא יאושפז בקרוב בסוויטה הרבה פחות מפוארת מאלה שהוא רגיל אליהן, יכול להיות שיגיע למסקנה שכדאי לו לחטט שוב בזיכרונו כדי לברר אם נתניהו ידע או לא ידע. במצב כזה יוכל שמרון לחמוק ברגע האחרון מריצוי הדין, בדיוק בדרך שבה עשתה זאת בשעתה צדקת אחרת בשם שולה זקן. 

רק עניין אחד יכול להעיב לרגע על תוכנית ההימלטות הזו. יכול להיות שכל זה יקרה כשנתניהו כבר לא יהיה ראש ממשלה. יכול להיות שזה יקרה אחרי שנתניהו יצליח להימלט, בדיל של הרגע האחרון עם היועמ"ש, לעסקת טיעון נוחה ללא מאסר בפועל על תיקיו שלו. במצב כזה, לסחורה של שמרון לא יהיו קונים. את המכרז הזה הוא כבר לא יוכל לבטל. הוא עלול לגלות, על בשרו, שלא כל כך נוח בצוללת בשם "מעשיהו".

אצל נתניהו, בינתיים, הכל טוב. הוא עוד לא לגמרי סגור על עצמו אם ללכת לבחירות במרץ הקרוב או לזרום עד סוף הקדנציה. הוא חושש מסיכוני הבחירות המוקדמות, אבל גם לא רוצה להגיע לכתב אישום על שוחד כשנותרה לו כהונה בת ארבעה חודשים. לאירוע כזה, שעלול להמיט עליו את קצו, הוא מעדיף להגיע בתחילת קדנציה שאליה נבחר מחדש ברוב גדול, ולא בסופה. כך או אחרת, את ההחלטה יצטרך לקבל בשבוע־שבועיים הקרובים. הוא יקבל אותה,
כרגיל, ברגע האחרון, ואז יתחרט בזמן הפציעות ויבצע עוד פניית פרסה פראית על השוליים. הכל פתוח.

בינתיים הוא הפסיק לעשן סיגרים. אנשים שפוגשים אותו מדווחים על עישון מקטרת. "פייפ", כפי שהיינו קוראים לזה פעם. "אני כבר לא יכול לעשן סיגרים", הוא מצטדק. טבק מקטרת הוא זול יחסית, מחיריו עממיים לגמרי, יחסית לסיגרים קובניים העולים מאות שקלים ליחידה. בהנחה שהפסקת עישון הסיגרים לא נגרמה מאילוץ רפואי, נדמה לי שהגיע הזמן שמישהו ממקורבי נתניהו, שאינו עד מדינה, יגלה לו בסוד שהוא דווקא יכול להמשיך לעשן סיגרים כאוות נפשו. זה חוקי! זה מצריך פרוצדורה מוזרה, לא לגמרי מוכרת במשפחת נתניהו, אבל לא מסובכת. כל מה שהוא צריך לעשות זה, לרכוש את הסיגרים בכספו. במזומן, באשראי, בצ'ק, בדולרים או בשקלים. זה עיקרון פשוט, שעל בסיסו מתקיים הסחר האנושי כבר אלפי שנים. אתה משלם על טובין, ומקבל אותם. זה אפשרי, ביבי.

לא מזמן, במהלך יום הולדתו של נתניהו, צולם הבן יאיר נתניהו, לכאורה יורש העצר, מודיע קבל עם ומצלמה שאין לו כוונה ללכת לפוליטיקה. לא מעט גורמים בסביבה שמכירים מקרוב ועל בשרם את גינוניו של הטאלנט הצעיר, נשמו לרווחה. נדמה לי שמוקדם מדי. אין לי מושג אם ההחלטה הזו תקפה ואם יאיר נתניהו ירוץ לבסוף בפריימריז של הליכוד. אני יודע שיש במפלגה גורמי שטח שכבר מתכננים את המהלך הזה. יכול להיות שהם עושים את זה על דעתם, יכול להיות שזה נעשה כדי לשמר את האפשרות, אבל ההיערכות מתקדמת. נתניהו ג'וניור ירוץ, על פי התוכנית הסודית הזו, באחד המחוזות. מועמדים חדשים לכנסת משתחלים לרשימה על פי רוב דרך המחוזות, מהם קל יותר להיבחר. יש בליכוד פעילי שטח מרכזיים שתרים בשבועיים האחרונים אחר מחוז מתאים, שיוכל להכיל את כישוריו העילאיים של "הילד".

הכוונה היא למחוז שבו אין יריבים ראויים, או כאלה שמסוגלים לתת פייט אמיתי ליורש, או לגרור אותו לקטטת בוץ שתחלץ ממנו, קרוב לוודאי, את המיטב. בהתחלה דיברו על מחוז דרום, אבל שם יש אחד בשם גלעד שרון. דרבי בין הילד של שרון לילד של ביבי גדול עליהם, כרגע. המחוז החם, נכון לעכשיו, הוא מחוז שפלה. זה יהיה, כנראה, שפל חדש בתולדות המחוז הזה. יש כבר כאלה שתרים בחשאי אחר דירה מתאימה, שתאכלס את הוד יורשותו בראשון לציון או נס ציונה, ותאפשר לו להתמודד. אין לי מושג אם זה יקרה. אני לא יודע אם זה נעשה על דעתו או בידיעתו של מי מהשוכנים ברחוב בלפור. אבל האפשרות קיימת.

ביום שלישי יתקיים הסיבוב השני בבחירות המקומיות. האירוע המסקרן יתרחש בירושלים, שם נותרו במאבק משה ליאון ועופר ברקוביץ'. הפייבוריט של נתניהו, השר זאב אלקין, הודח בסיבוב הראשון. נתניהו התבקש להביע תמיכה בליאון. לכאורה, זה מובן מאליו. ליאון, למי ששכח, היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה אצל נתניהו, אחרי שאביגדור ליברמן שם את המפתחות ב־1998. ליאון היה מי שהושכב על הגדר ונחקר באזהרה בפרשת עמדי והמתנות. הוא יצא מהסיפור הזה בעור שיניו, אבל לא הסגיר את האדון וגבירתו. הוא נשא על גופו את הפצע הזה שנים ארוכות. אף על פי שהופצר ללא הרף, מעולם לא אמר ליאון מילה רעה על אחד מהשניים. עכשיו, כשהם יכולים לגמול לו, אפילו בצורה סמלית, הם לא עושים זאת. גורמים המקורבים לקמפיין ליאון סבורים שלא נתניהו הוא המחסום בפני תמיכה מלכותית בליאון. אילו זה היה תלוי רק בו, הוא היה תומך. אבל כמו במקרים רבים אחרים, לא הוא קובע.

שבוע לא פשוט עבר על שר הביטחון ליברמן. נפתלי בנט ממשיך לנגוס בו מימין, נתניהו שותה אותו משמאל, וליברמן מנסה לאחוז מקל חלקלק משני קצותיו: גם את הקצה של המבוגר האחראי, וגם את הקצה של הבריון האזורי. המקל לא תמיד משתף פעולה. מצד שני, הוא הצליח להעביר מינוי רמטכ"ל מוצלח על הראש של נתניהו. 

בנוסף לכל זה, נקלע ליברמן השבוע לקטטה לא נעימה עם המשפחות השכולות מהפיגוע בברקן. המשפחות מוחות על כי המחבל עוד לא נתפס (הוא ייתפס, לפעמים זה לוקח זמן), ועל זה שהצבא מתכונן להרוס רק את קומת המרתף והקומה הראשונה בבית משפחתו, כלומר הקומות שבהן התגורר, ולהותיר קומה נוספת (שבה מתגוררים בני המשפחה האחרים) על כנה. השבוע הגדילו המשפחות לעשות, הקליטו שיחת טלפון שהתקיימה עם עוזרו של שר הביטחון, שבה בישר להם על המתרחש, והדליפו אותה לטלוויזיה. בעקבות זאת, ביטל ליברמן פגישה עם המשפחות, שהתגוללו עליו בבוטות בתקשורת.

למשפחות שכולות יש בישראל מעמד מקודש. אין צורך לפגוע בו. מצד שני, גם אני הייתי מבטל פגישה עם המשפחות אחרי שהן מקליטות ומדליפות שיחת טלפון דיסקרטית עם בכיר במשרד הביטחון. יש גבול. על הדרג המדיני־פוליטי צריך וחובה למתוח ביקורת, גם בוטה. אין שום סיבה להתגולל על לובשי המדים או בעלי התפקידים במערכת הביטחון. הם מבצעים את עבודתם. כל הסימנים מצביעים על כך שהמשפחות השכולות הללו לא פועלות על דעת עצמן בלבד. יובל קרני צייץ השבוע את השאלה האם תנועת "אם תרצו" מדרבנת ומעודדת או אולי אפילו מכוונת את פעילותן נגד השר ליברמן. גם אלי הגיע מידע כזה.

שאלתי את מנכ"ל אם תרצו מתן פלג אם העמותה פועלת עם המשפחות השכולות. הנה תשובתו: "אני לא מרגיש שאנחנו עושים מספיק כדי לומר ש'התנועה פועלת יחד איתם', אבל בגדול אנחנו לרשותם". בקודים של המקצוע שלנו, המנכ"ל לא מכחיש את הקשר. לטעמי, קשר פסול.

זה לא חדש: אחרי מלחמת לבנון השנייה עשה בנימין נתניהו, באמצעות מקורביו (נפתלי בנט, עוזי דיין), תורמיו ועמותותיו ("אם תרצו") שימוש פוליטי בוטה ויעיל ב"מחאת המילואימניקים". עכשיו מנסה מי שמנסה להשתמש במשפחות שכולות כדי לנגח את מערכת הביטחון ואת השר העומד בראשה. זה יכול להיות שירות טוב לבנט, שהולך לליברמן על הראש כבר שבועות ארוכים, או לנתניהו, שקרבתו ל"אם תרצו" ידועה. בכל מקרה, זה מיותר לגמרי.

שלוש סערות היו לנו השבוע: דבריו המחליאים של ח"כ אורן חזן על ח"כ אילן גילאון ("אתה חצי בן־אדם"), ההתבטאות הלא מאוד מוצלחת של ח"כ אלעזר שטרן על השרה מירי רגב ("כולם יודעים איך התקדמת בצבא"), וכמובן פרשת המשנה ליועמ"ש דינה זילבר, שאמרה דברים בדם לבה בוועדת החוקה של הכנסת וגורזנה מיד על ידי שרת המשפטים איילת שקד.

את אורן חזן צריך להקיא אל מחוץ למתחם הלגיטימיות הציבורית. זה לא הבוטות, החוצפה, גסות הרוח והגדפנות הירודה שבהן הוא מלעיט את כולנו. האיש הוכיח השבוע שהוא פשוט לא בן אדם. יש דברים שלא אומרים, יש תהומות שאליהן לא יורדים. להגיד לנכה בכיסא גלגלים שהוא חצי בן־אדם זה עולב שאין למעלה ממנו. זה חילול גס של כל מה שאנחנו מנסים להיות. זו חציית הקו שמהווה את מותר האדם מן הבהמה.

אני לא חושב שאלעזר שטרן הגיע השבוע למתחם הזה. טוב שדבריו לא היו נאמרים. אני נמנה עם אלה המאמינים לו שלא התכוון למובן הסקסיסטי. יש לי על מה להתבסס באמונתי זו, אבל אני לא יכול לפרט מפאת חסיון מקורות. הבעיה של שטרן הייתה שיריבותו עתיקת היומין עם רגב לא אפשרה לו לבלוע את הגאווה ולהתנצל בפניה מיד, כדי לסיים את הפרשה. במקום זה הוא התחפר עוד ועוד בביצה שאי אפשר לצאת ממנה נקי. חבל.

דינה זילבר, המשנה ליועמ"ש, מילאה אותי גאווה ותקווה השבוע. יכול להיות שתפיסתה של שרת המשפטים, שלפיה זילבר חרגה מתפקידה כנציגת הממשלה בדיון בוועדה בכנסת, נכונה מבחינה מנהלית. יכול להיות שזילבר צריכה להיענש על כך ואולי אפילו להתפטר. כל זה פחות מעניין אותי. מה שחשוב הוא שהיא אמרה את אשר על לבה, את אשר צריך להיות על לבו של כל מי שהמדינה הזו יקרה לו. כל מי שמבין שהחברים הורסים את המוסדות ואת הסמלים ואת הערכים ואת האיזונים והבלמים של מערכת מפוארת שעליה הייתה גאוותנו מאז נוסדה ישראל לפני יותר מ־70 שנה.

ההרס הזה הוא תוצרת הבית היהודי. רק לח"כ מוטי יוגב היה אומץ להגדיר אותו בפומבי (כשאמר שצריך לעלות על בית המשפט העליון עם 9D). הוא התנצל, לכאורה, אבל שקד ובנט פועלים בשיטתיות וביעילות. הם לא צריכים דחפורים או אילי ניגוח. שקד, במתק שפתיה, קסמה האישי והלוק הלא מזיק שלה, פשוט מפוררת את הבית מבפנים. בעבר כתבתי והתבטאתי לא מעט על שלטון הפקידים ועל דיקטטורת החשבים והיועצים המשפטיים בישראל. יש הרבה מה לתקן כאן. הבעיה היא שהחבר'ה האלה לא באו לתקן. הם באו להרוס. הם באו להחריב. אסור להניח להם לעשות את זה.

בג"ץ הוא לא אויב העם. גם התקשורת לא. השופטים אינם מחבלים. היועצים המשפטיים לא בוגדים. שומרי הסף לא עובדים אצל אף פוליטיקאי, הם עובדים
אצלנו, הציבור. מדינת ישראל הוקמה כנגד כל הסיכויים, ניצחה בכל המלחמות ושרדה את כל הקשיים עם המערכת הזו, ובמידה רבה גם בזכותה. העובדה שבלב המזרח התיכון, מוקפת אויבים, נלחמת על קיומה ונצורה, העמידה ישראל דמוקרטיה ליברלית חופשית, הומניסטית (ככל האפשר), עם בית משפט עליון לדוגמה ועם זכויות כחירות, חופש ביטוי וכבוד אדם, הפכה אותנו למי שאנחנו. עכשיו יש מי שמנסים להרוס את כל זה, בשיטתיות ובהדרגה. אסור לנו לתת להם לעשות את זה.

למרבה הצער, גם לאגף הליברלי שלנו יש חלק באשמה של מה שקורה כאן עכשיו. הדוגמה שמתנוססת לנגד עיני כבר שנים רבות היא הסיפור של שקרן בשם מוחמד בכרי וסרטו "ג'נין ג'נין". שנים אני כותב על האיש ושקריו המתועבים. זו לא הייתה אומנות, וזו לא הייתה "האמת שלו". זה היה שקר מומצא לחלוטין, שניסה לטפול על חיילי צה"ל ביצוע טבח בפליטים תמימים בג'נין. האמת הייתה הפוכה. שר הביטחון פואד בן אליעזר אסר על צה"ל להפעיל מטוסי קרב ולפתור את בעיית מחנה הפליטים בג'נין מהאוויר, כפי שהיה עושה כל צבא בעולם, חוץ מצה"ל. זה אילץ את לוחמינו להיכנס לשם, וזה גרם לנו לקבור 13 לוחמים. אף פלסטיני לא נטבח או נרצח. 

האגדה האורבנית הזו הוכחה די מהר כהמצאה מוחלטת, מה שלא שינה לאותו בכרי את הסיפור. הסרט שלו הוא הוצאת דיבה מתועבת. התגובה של המילייה האומנותי בארץ לתועבה הזו הייתה צריכה להיות חדה וברורה: היה צריך להקיא את בכרי, בדיוק כפי שצריך להקיא את אורן חזן. דמם של הלוחמים והמילואימניקים ששלחנו לג'נין בחומת מגן, כדי שיפסיקו לשחוט אותנו ברחובות תל אביב ונתניה, אינו הפקר. שמם הטוב הוא שמנו. במקום זה, ממשיך הבכרי הנ"ל להתקבל כאן בכבוד רב, סרטיו נסקרים, אומנותו נערצת. 

חוק "הנאמנות בתרבות" של מירי רגב זו הריאקציה הנגדית. זה הריבאונד שחוטפים עכשיו על הראש יפי הנפש. הרווחנו את החוק המיותר הזה ביושר ועל הדרך גם אפשרנו לגברת רגב, אולי הישות הפופוליסטית ביותר שכיהנה אי־פעם בכנסת ישראל, לגזור עוד כמה קופונים פוליטיים.

יש במקצוע שלי גם רגעים יפים. אחד מהם קרה לי השבוע. לפני כמעט שנה הגיעה לאולפן התוכנית "עושים סדר" מורה צעירה בשם נויה דיין־עשהאל. היא הייתה המרואיינת האחרונה באותה תוכנית, והיא שרפה את המסך. לנויה יש תואר ראשון בחינוך מהאוניברסיטה העברית. היא גם כתבה ספר שירה מקסים. היא מוכשרת, שאפתנית, מצטיינת, אבל לא מצליחה למצוא עבודה. אף אחד לא רוצה לתת לה הזדמנות אפילו לעשות את הסטאז' הנדרש ממורים. למרות המחסור במורים, לא נמצא בית ספר אחד לרפואה שמוכן להעסיק אותה. למה? כי נויה היא לקוית ראייה. לא עיוורת לגמרי, אבל לא רואה הרבה. רק צללים.

"מערכת החינוך יודעת להגיד בצורה מאוד יפה שערך של שילוב וקבלת השונה חשוב, עד שזה מגיע ליישום. הם לא מוכנים לחשוב מחוץ לקופסה, להביא מורה שנראה קצת אחרת, זה יותר קשה... מה שאני מבקשת, זה שיראו את מי שאני. שייתנו לי צ'אנס להוכיח את עצמי. אני לא מבקשת משהו שלא מגיע לי", אמרה לי. שאלתי אותה איזו הנגשה נדרשת כדי להעסיק אותה כמורה. "יש תוכנת הגדלה שהמדינה מספקת, זה לא עולה כסף", אמרה. ועדיין, אין עבודה.

"כשאתה עיוור, גם מדברים איתך בקול רם פתאום", סיפרה, "אולי אתה גם לא שומע, ולא מבין". היא אמרה שרצתה לעשות סטאז' במקצוע ההוראה, פנתה לאחראי במשרד החינוך, שאמר לה שאין אפשרות להעסיק אותה, אולי רק בחינוך המיוחד. "די התייאשתי, הם לא מאמינים שאני יכולה ללמד כיתה", אמרה. זאת, אף על פי שיש לה ניסיון רב־שנים של הסברה בפני קהלים שונים ומגוונים באשר ללקויות ראייה ועיוורון.

נויה הייתה מקסימה, רהוטה, כובשת. היא נכנסה ללבי, אני מאמין שגם ללבם של הצופים. בסוף אמרתי לה שאני בטוח שבסופו של דבר תמצא עבודה ושמי שיעסיק אותה יהיה מאוד שמח. היא נשואה טרייה, עדיין ללא ילדים. "אני רוצה לפרנס את הילדים שלי בכבוד", אמרה, "אני לא רוצה קצבאות. אני יכולה לפרנס אותם".

העברתי את הראיון הזה בוואטסאפ לנפתלי בנט. ביקשתי שיצפה בראיון. הוא צפה ושלח לי הודעה שהנושא מטופל. אחר כך גם שלח הודעת פולו־אפ, על כך שנקבעה לנויה פגישה עם אנשיו. חלפה שנה. שכחתי מהסיפור. ביום ראשון השבוע גררתי את עצמי לתורנות "נשק וסע" בבית הספר הדמוקרטי בהוד השרון, שבו לומדת גם אחת מבנותי בכיתה ג'. עמדתי שם עם הווסט הצהוב וסייעתי לתלמידים לרדת מרכבי הוריהם כשלפתע ראיתי את אחת המורות מתקרבת, לידה מישהי שהולכת בהיסוס מה. לקח לי חצי דקה לזהות אותה. נויה. 

"באנו לסגור מעגל", הן אמרו. מתברר שנויה עובדת כמורה להיסטוריה בבית הספר של הבת שלי. איך זה קרה? חיברו אותה לעמותה שפועלת בשיתוף עם משרד החינוך בשם "מורים ללא גבולות". העמותה מצאה לה את בית הספר (המקסים) שלנו. חיבקתי את נויה והצטלמתי איתה. בינתיים הגיע רמי, מנהל בית הספר. "איזו מתנה קיבלנו", אמר, "היא מורה מדהימה. התלמידים מתים עליה. היא גם חונכת והתלמידים רבים על הזכות להיות חניכים שלה". 

זאת ועוד: משרד החינוך מעניק לבית ספר שמעסיק מורה עם מוגבלות בונוס של עשר שעות לימוד שבועיות, אז הדמוקרטי שלנו הרוויח מכאן ומכאן. שאלתי את רמי מה היה צריך לעשות כדי להנגיש את נויה. "שום דבר, צבענו את המדרגות בשחור, שיהיה לה יותר קל, זה הכל. זכינו", אמר, וצדק. בשנה הבאה תלמד נויה היסטוריה את אביגיל כספית. בינתיים לימדה שיעור חשוב את כולנו.