כדאי לא לעשות השערות מוטות באשר לעמדות רבין וז'בוטינסקי ולהשליך מהן לימינו

ביום שבו נולד זאב ז’בוטינסקי, נרצח יצחק רבין. ז’בוטינסקי נולד בי”ב בחשוון, שנת תרמ”א 1880, רבין נרצח בי”ב בחשוון, שנת תשנ”ו 1995. זהו אולי הדבר המשותף היחיד לשני האישים הללו, בני דורות שונים, אשר פתיל חייהם נקטע באחת. ז’בוטינסקי הוכרע על ידי התקף לב, רבין נרצח בידי ימני קיצוני.

ז’בוטינסקי השאיר אחריו מורשת הגותית רבת־חשיבות, ולא זכה לראות בתקומת המדינה. רבין לא השאיר אחריו מורשת של ממש (מורשת רבין היחידה היא מורשת הרצח – אמר לי פעם איתן הבר, רל”שו), אבל היה בעיצומו של תהליך אוסלו הדרמטי, שהביא עליו ביקורת חריפה מצד האופוזיציה. 

רבין היה כבן 18 כאשר ז’בוטינסקי נפטר, וכבר עברו 23 שנה מאז שנרצח. מאז אותו מוצ”ש מר ונמהר מתנהל ויכוח בשאלה: האם היה מתמיד ראש הממשלה רבין בנתיב אוסלו עד הסוף, עד ההכרה המוחלטת בדרישות הפלסטינים, נסיגת ישראל לקווי 67’, חלוקת ירושלים והקמת מדינה פלסטינית? 

מצדדיו מהשמאל משוכנעים שכך היה קורה, אלמלא הרצח בכיכר בעיר. הם הפכו את רבין המת למה שלא היה: חסיד “שלום עכשיו”, איש מרצ והשמאל הוותרני. מתנגדיו מהימין סבורים כי בנקודה כלשהי היה רבין עוצר, כאשר היה נוכח שאין נכונות לוויתורים בצד הערבי־פלסטיני.

ויכוח דומה מתנהל סביב מורשת ז’בוטינסקי. למשל בשאלה, אם היה מסכים לחוק הלאום, או לחוק היועמ”שים, ואם בכלל היה עובר לסדר היום לנוכח תופעות שליליות שפשו בתנועה שטוענת להיותה ממשיכתו. משמאל ומימין נאחזים אישים פוליטיים ופובליציסטים בקטעים מהגותו כדי לאשש עמדות מנוגדות.
 

מקרה ז’בוטינסקי ומקרה רבין הם דוגמאות לכך שאין זה רציני לעשות ספקולציות מוטות באשר לעמדותיהם בזמנים אחרים ולהשליך מהן לימינו. יגידו האומרים, כי אולי נכון הדבר לגבי ז’בוטינסקי, שהלך לעולמו לפני 78 שנה, אבל רבין נפל על משמרתו לפני פחות משנות דור, ומאז המשא ומתן לשלום תקוע. לשיטתם, אלמלא הרצח, כבר היינו עתה במצב של שלום והשלמה. אפשר להטיל ספק גדול בכך. נכון שרבין הביטחוניסט המחוספס, הצבר המובהק, אוהב הארץ, הפתיע בעצם הליכתו לאוסלו, ואם תרצו – היגררותו בעקבות פרס וביילין. אבל בזוכרנו את עמדותיו המובהקות באשר לפתרון המדיני הרצוי לישראל, אין ודאות אם היה מרחיק לכת בדרך שלא הייתה דרכו. הרוצח הנאלח לא הסתיר את כוונתו לעצור בכדורי אקדח את תהליך אוסלו. ייתכן כי התהליך היה נעצר בכל מקרה על ידי רבין עצמו. 

ראש הממשלה המנוח מעולם לא הסתיר את דעתו, שירושלים חייבת להישאר מאוחדת בריבונות ישראל ובירתה לנצח. הוא התנגד למדינה פלסטינית ולירידה מרמת הגולן. את בקעת הירדן החשיב כגבול ההכרחי להגנת מדינת ישראל, וכן הלאה. עמדות אלה שיקפו כהלכה את האיש והמנהיג רבין, ולא הדרך החדשה שעליה עלה, עם מאות הקורבנות שהמיט עלינו הטרור הפלסטיני. עם זאת, אין לחרוץ דעה לכאן או לכאן. לא עמדתו האחרונה של רבין, ולא דעותיו הבהירות מלפני אוסלו, יכולות לשמש כתנא דמסייע ליריבים הפוליטיים בוויכוח הפוליטי־אידיאולוגי המתלהט עתה, ובאותו נושא ממש. 

על אחת כמה וכמה ז’בוטינסקי, שמגוחך לערבו באקטואליה ולומר שהיה תומך או לא תומך במהלכי הממשלה היום. ראוי להכיר את דעותיו, חשוב לשאוב מהן השראה, אך לא להסתמך עליהן בנחרצות ובסלקטיביות, לא לעוקרן מהקשרן בעיתוי שבו נאמרו. גם אם היה עקבי בעמדותיו יותר מכל מנהיג ציוני אחר, יש להיזהר מלומר כי “ז’בוטינסקי היה אומר היום כך וכך” בנושא זה וזה. אצל דוד בן־גוריון הדבר אף קריטי יותר. ממנו אפשר לדלות דעות והיפוכן לכל אורך חייו הציבוריים. למשל בעד רמת הגולן או בעד ויתור עליה. 

הוא הדין ברבין. דעותיו ומעשיו ברוב שנותיו כמדינאי וכפוליטיקאי אינן תואמות בדיוק את לחיצת היד המאולצת לערפאת. האם באמת ובתמים האמין בשלום עם ארכי־טרוריסט זה? הוא סתם את האף ונועד עמו. האם לא היה חוזר לעמדותיו האמיתיות ומתנער בעצמו מתהליך אוסלו בשלב זה או אחר? הרוצח המנוול גרם לכך, שלא רק שנרצח ראש ממשלה בישראל, וזעזע את הבית כולו, אלא גם שנישאר כולנו עם סימן השאלה הגדול.