ניסיונות הימין לטעון לתמימותו של חוק הנאמנות בתרבות, שעבר בשבוע שעבר בקריאה ראשונה, הם חוסר הבנה בסיסי של משמעותם של תהליכים פוליטיים במקרה הטוב או הטעיה זולה במקרה הרע. כפי שהיה בחוק הלאום, גם כאן מיטב הטיעונים הצדקניים מגויסים לצורך הדיפת הביקורת ודוחקים את משמעויותיו הרחבות של החוק, כפי שעשה למשל קלמן ליבסקינד בטורו מעל גבי אתר זה. 
 
חוק נאמנות בתרבות אינו מבטא את רצון הימין להגן על המדינה, אלא בעיקר את רצונו לדכא ביקורת שלטונית ולהמשיך לתייג עמדות שמאל כבלתי לגיטימיות עד בוגדניות. רבים מסעיפי החוק, כגון הסתה לאלימות, לטרור ולגזענות, תמיכה במאבק מזוין ואף פגיעה בדגל, אסורים כבר במסגרת החוק הפלילי ונתונים לטיפולן של רשויות החוק ומערכת המשפט. הצורך שראתה שרת התרבות לנתבם באופן ייחודי לתרבות הוא לא רק מיותר, אלא מעיד על מניפולציה זולה וניסיונות לדיכוי האמנות, ובשם קריצה לבייס.

סעיפים אחרים של החוק, ובהם שלילת קיומה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית וציון יום העצמאות כיום אבל, הנם בגדר סעיפים הנתונים לפרשנויות רחבות. הם מציבים את השרה רגב עם פקידי משרדה בעמדת מפקחי־על האמורים לפרשן ולהכריע (לא ברור באילו כלים) מה ביצירת אמנות מהווה בעיניהם שלילה כזו ומה מגדיר יום אבל, ובהתאם לכך להחליט על שלילת תקציבים; שלילה שבשוק התרבותי הישראלי הקטן שאינו טובע בכספים פילנתרופיים, יכולה להיות מכת מוות כלכלית למוסד התרבות, או לכל הפחות מכת מוות תדמיתית שתסמן אותו כבעייתי ותרחיק מעליו תורמים פרטיים וגופים ציבוריים שלא ירצו “להסתבך”. 

הפגנה נגד החוק. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
הפגנה נגד החוק. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

כאשר משרד התרבות מניף את שוט שלילת התקציבים על צווארם של אמנים ומוסדות שפעילותם נעשית במסגרת החוק, הוא מתנער מאופיו הממלכתי המתחייב ופוגע ברגל גסה בחופש הביטוי. כספי המסים משולמים גם על ידי המיעוט הפוליטי שנציגיו אינם יושבים בממשלה, אך במדינה דמוקרטית עדיין שמורה לו הזכות לקבל מימון ליצירות אמנות המבטאות את הלך רוחו ומשקפות את תפיסת עולמו, גם אם אלו נתפסות בעיני הרוב כמתריסות או חתרניות. ולבסוף, חשוב להזכיר את האפקט המצנן, שיכול לפעול באופן מודע או בלתי מודע על האמנים, בעיקר אלו חסרי האמצעים, שבמקום להיות נאמנים לרוחם, יפעילו צנזורה עצמית ויפעלו בהתאם לרוח המפקד הנושבת על מנת להתפרנס. 
 

במציאות שבה שומרי הסף חלשים ומוחלשים, יש שתי דרכים עיקריות לפעול נגד חוק זה. גם אם בסופו של דבר החוק עצמו לא ייחשב בלתי חוקתי, הרי שהרשות נתונה לאזרחים לעתור לבג”ץ אם וכאשר יבקש הממשל לממשו. יש לקוות שבג”ץ בפרשנותו יפעיל את עקרון המידתיות ויבלום את הניסיון להשתלטות פוליטית על חירותה של החברה האזרחית.

שנית, יוצרים, ובעיקר אלו שמעמדם הציבורי בטוח, צריכים לאתגר את המערכת: ליצור על פי אמונתם ולא להסס לפנות לקבלת תקצוב ממשרד התרבות. המקרה של הרומן “גדר חיה” מוכיח כי צנזורה שלטונית היא שם נרדף ליחסי ציבור לא רעים עבור יצירות משובחות, ואינה מזיקה כנראה לחשבון הבנק של היוצר. בסופו של יום, זהו מקרה של נאמנות אזרחית אמיתית.