בחודש אוקטובר 1990 קרה לי דבר משמח, שאת משמעותו לא יכולתי להעריך אלא כעבור שנים אחדות: חברת התעופה סינגפור איירליינס שדרגה את כרטיס הטיסה שלי ממחלקת התיירים למחלקת העסקים בטיסה בין סידני, אוסטרליה לסינגפור. את המשמעויות הגשמיות הבנתי מיד: המושבים הרחבים והדיילות בעלות היופי האקזוטי, שלבושות בשמלות מסורתיות וארוכות שנראות שמרניות למדי ברגע הראשון, עד שמתגלה בהן שסע ארוך שעולה עד לקו המותניים ולעיני בן ה–21 שהייתי נראה כצוהר לעולמן הקסום של נשות המזרח הרחוק (בלי להעליב, מהר מאוד הבנתי בצער שלא כל הסיניות ניחנו בנתונים שהיו מאפשרים קבלה לצוות האוויר של חברת התעופה הסינגפורית).

גם שמפניה חופשי ושרימפס–קוקטייל נהדר תרמו לאווירה שככל הנראה אוסיף להתגעגע אליה בכל פעם שבה ימלא ישבני העייף את המושב הצר מדי במחלקת התיירים ודיילים תשושים יתעניינו, למראית עין בלבד, אם אני רוצה חביתה או בלינצ'ס (ממילא נשארה רק חביתה. וזה לא שהייתי בוחר בבלינצ'ס, אבל למה להעמיד פנים שההעדפה שלי משנה משהו?). אה, כן, ועוד הפתעה זימנה לי הטיסה ההיא: בערך 20 דקות לאחר ההמראה מסידני הבנתי שאני יהודי.

לא הייתי שקוע בענייני אקטואליה באותם ימים, עניינו אותי יותר אהבות שזנחתי מאחורי - ואף יותר מכך - כאלה שקיוויתי למצוא בדרכי החדשה, לבדי, על סף כיבוש העולם. ובכל זאת, מכותרות העיתונים שחולקו לי עת תפסתי - במכנסי ג'ינס מהוהים וכפכפים - את מושבי במחלקת העסקים (מקדים ביותר מעשור את מתעשרי ההייטק שהפרו את האווירה המכופתרת במחלקות היוקרה) קיבלתי את הבשורה: גרמניה אוחדה לה יחדיו. אחרי 45 שנים של השפעה סובייטית על מזרחה, וכמעט 30 שנים שבהן חילקה חומה את ברלין, התערבבו להם שוב מזרח ומערב.

רצה הגורל ובמטוס הייתה איזו תזמורת פילהרמונית - קלן, פרנקפורט או שטוטגארט - כנראה שלעולם לא אדע, ששבה מאוסטרליה בדרך לארצה המאוחדת. הקברניט חלק להם כבוד במערכת הכריזה, הדיילות חילקו סבב מיוחד של שמפניה והם - ברוח האיחוד הטובה עליהם - קמו לשירת ההמנון, זה שמילותיו שונו מאז נפילת הרייך השלישי, אבל המנגינה שלו עדיין מתאימה לתמליל הישן. רוב הנוסעים כיבדו אותם בקימה, רק אני נותרתי על מושבי.

גברת נחמדה במושב לידי, חברת המשלחת הגרמנית, ניסתה להסביר לי את פשר השמחה: "זהו יום מרגש עבורנו", אמרה, מצפה שאולי ההסבר יקים אותי להשיק איתה כוס שמפניה. "גם עבורי זהו יום מיוחד", השבתי ושלפתי את הדרכון שלי, עם סמל מדינת ישראל בחזיתו. זה היה אולי לא מנומס מצדי, אבל לא נרשמו עוד פניות בנושאי יחסים בינלאומיים עד לנחיתה בסינגפור.

יותר משהדהמתי את הגרמנייה ההיא, נדהמתי בעצמי מעצמי: בחור צעיר, שמאלני כמעט עד כדי סירוב לשרת בשטחים הכבושים, יודע לדקלם בעל פה את לנון ודילן, ורואה בכל גילוי של לאומיות גם גילוי מגונה של לאומנות. הרגשתי כמו טבעוני שאכל בלי משים מהמבורגר שהוגש לו בלחמנייה - ועוד התענג על הטעם בטרם החלו ייסורי המצפון.

אני יכול לספור על אצבעות יד אחת את מספר הפעמים שבהן זה קרה לי מאז, לרוב בעל כורחי: כאשר נתקלתי באיש זקן בתחנה המרכזית הישנה, בשוק מאולתר שבו מכרו עולים מרוסיה מכל הבא ליד, ובתוך כל ההמולה הוא עמד לו בזקנו הלבן, מחזיק במרכולתו היחידה: מפית לבנה שעליה נרקמה הברכה "שבת שלום". כחלוף עוד כמה שנים זה קרה שוב, כאשר מישהו הזמין כליזמרים לאירוע - וגיליתי שקלרנית וכינור יכולים לעשות לקשר בין הלב ובלוטת הדמעות שלי מה ששום אישה לא תוכל כבר לעשות לעולם.

נדמה לי שאחרי הפעם השלישית ההיא הפנמתי שיהדותי האינסטינקטיבית היא הדבר הלא רציונלי היחיד בחיים שבהם אני מתעקש לתת לכל רכיב סיבה הגיונית ומנומקת. היא גדולה מכפי שאוכל להסבירה, ונוכחותה בחיי בולטת דווקא במקומות שבהם היא מעצבנת אותי, נדחפת כאורחת לא קרואה בתוך המחשבות המנומקות שמעצבות את תפיסת עולמי. אני לא מחפש לה הסבר או מבקש ממנה תועלת, תחושה שגברים חילוניים מכירים לרוב רק מקבוצת הכדורגל שלהם.

נזכרתי ביהדות הזאת שנכפתה עלי ממקום לא ידוע וממקור לא נגוע, אי־שם בעמקי נשמתי, בתוך כל הוויכוח הפוליטי המכוער שהתהווה סביב הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג. הצער שנגע בלבו של כל יהודי על דמי אחיו הזועקים אליו מתוך האדמה, ריסק לרגע כל חומה בין רפורמים, קונסרבטיבים או חילונים גמורים (עד שהאחרונים "נזכרו" שהם כאלה, ותבעו את עלבונם של הראשונים מהשניים). הצער הזה שאין לי כל דרך לנמק אותו, הוא הנשמה היהודית שלי.