ממשלות ישראל התפרקו על כל מיני נושאים. לעתים קרובות על שטויות. תרגילים פוליטיים, מאבקי אגו, ניהול גרוע, מחלוקות קטנות על עניינים קטנים. לעתים פחות קרובות התפרקו מסיבות טובות. אפשר לומר שהפעם מדובר בסיבה טובה. המדיניות בעזה היא נושא ראוי למחלוקת - נושא ראוי לבחירות. על מה המחלוקת? על שני עניינים עיקריים. הראשון שבהם: על מי אנחנו סומכים שינהל ברצינות הראויה את ענייני הביטחון שלנו. השני: האם הרחקנו לכת בבחירה בהבלגה על חשבון מתקפה.



העניין הראשון הוא יותר של בטן מאשר של ראש. דמיינו את נפתלי בנט מנהל את המלחמה הבאה בעזה. מתאים לכם? דמיינו את ליברמן, את לפיד, את לבני, את זנדברג, את כחלון, את נתניהו. אפשר להניח שיש לכם העדפה אינסטינקטיבית, שיש לכם תחושה אינסטינקטיבית על מי אתם סומכים. זה לא אומר כמובן שתמיד תסכימו עם כל החלטה שלו. זה לא אומר שתמיד תבינו כל החלטה שלו. זה אומר שגם במצב של אי־הסכמה, או אי־הבנה, תעדיפו אותו או אותה ליד ההגה, ולא מישהו אחר שכרגע אתם מסכימים איתו יותר.



העניין השני הוא עניין של ראש, ועניין קשה. ההחלטה אם לתקוף או להימנע בעזה היא החלטה שבבסיסה פסיפס נרחב של שיקולים. היחסים עם קטאר, עם מצרים, המלחמה נגד איראן, הסיכומים עם טראמפ, היכולות של צה”ל, של חמאס, ההתרעות על כוונות חיזבאללה, מה לחש פוטין בפריז, מה המליץ הרמטכ”ל, מה ישראל יודעת על המנהרות, מה ישראל מפתחת ויהיה מוכן רק בעוד חצי שנה. לעין הבלתי מזוינת, ההבלגה מרגישה לא נוח. חמאס צוהל, תושבי הדרום בוכים. אך העין הבלתי מזוינת לא רואה אלא את קצהו הגלוי של הפסיפס. רובו נסתר מעינו של הציבור. גם מעינם של פרשנים הממהרים להשמיע קריאות קרב כדי לחזק את ההרתעה, ולמחרת ימהרו למתוח ביקורת על ממשלה שאינה מסיימת את המלחמה.



הימים הקרובים יזמנו בעיקר תמרונים פוליטיים. בנט יודע שליברמן עשה לו תרגיל. גנב לו את הקשיחות. בני גנץ יצטרך סוף־סוף להכריע אם יש לו עמדה, ומה עמדתו. יעלון יצטרך למצוא בית, כחלון - למצוא את המיליארדים האבודים של הגירעון, גבאי - מצביעים. החרדים יידרשו לשאלה אם הם מתפייסים או מתפצלים. גם נתניהו יעמוד מול אתגר לא פשוט. הוא יקבל מחיאות כפיים על נחישותו להרגיע את עזה, אבל אלה מחיאות כפיים של בוחרים שלא יצביעו לו. בוחרים של לפיד, של לבני. אם חלם על 40 מנדטים בכנסת, ייאלץ לחשב מסלול מחדש. הוא יקבל פחות. מפלגתו תקבל פחות. זה יספיק כדי להקים את הממשלה הבאה – גם אם לא יספיק להעביר את חוק סער – אבל לא בהכרח ירשים את המערכת המשפטית עד כדי נסיגה מהתיקים הנתפרים עבורו.


אז הולכים לבחירות (אנחה, נשיפה).



אם לרגע השתעשענו באפשרות של קדנציה מלאה, השעשוע הסתיים. חבל, כי הקדנציה הארוכה יחסית הוכיחה שיש יתרון ליציבות. איילת שקד הספיקה לעשות דבר או שניים במשרד המשפטים. מירי רגב – תחשבו מה שתחשבו על הפוליטיקה שלה – לא בזבזה זמן במשרד התרבות. היא באה לעבוד, והיה לה זמן לעבוד. בנט הזיז משהו במשרד החינוך (אבל נראה שהאוניברסיטאות שרדו את הקדנציה שלו. אם יקבלו את שקד בקדנציה הבאה, זה יהיה עונש ראוי). כץ סלל מסילות, אולי קצת מהר מדי – הנה עוד סיבה לתת זמן כהונה ארוך לממשלה. נדמה שרק כחלון עוד לומד את התפקיד.



גם אנחנו נידרש לתקופת לימודים מואצת, סוערת. הבוחר הישראלי מתוחכם, ערמומי, מלא חישובים כרימון. בדמיונו, הוא מרכיב קואליציות, בדמיונו, הוא מנהל את המזרח התיכון, בדמיונו, הוא גומל למי שנתן ומעניש את מי שאכזב. בדמיונו, הוא רואה פסיפס עשיר של אפשרויות. זה רק קצה הפסיפס.