שמונה אחוזים - זה מה שיש להילרי קלינטון כרגע, אם להאמין לסקרים. 8% מהמצביעים הדמוקרטים רוצים אותה כמועמדת שלהם לבחירות 2020. 8% רוצים לתת לה הזדמנות נוספת לנצח את דונלד טראמפ. זה בערך מחצית ממספר התומכים במועמדות של ברני סנדרס, שהיה יריבה העיקרי בפריימריז של 2016. זה בערך שליש ממספר התומכים במועמדות של ג’ו ביידן, שהיה סגן הנשיא בממשל ברק אובמה. לרעייתו של אובמה, מישל, יש פי שניים יותר תומכים. לסנטורית קמלה האריס – לא בטוח שתדעו לזהות אותה ברחוב – יש כמעט אותו מספר תומכים. התגעגעתם להילרי? אתם לא לגמרי לבד, אבל גם לא בחבורה גדולה במיוחד. יש עוד כמה שמתגעגעים. לא מספיק כדי להפוך אותה למועמדת לנשיאות.



ובכל זאת – הילרי קלינטון חוזרת. עוד לא למרוץ - בינתיים היא חוזרת לשיחה על המרוץ. הכל בגלל מאמר אחד בעיתון “וול סטריט ג’ורנל”. אולי מדובר בבלון ניסוי. אולי מדובר בבלון מלא אוויר חם. כך או כך, זהות המחברים הפכה את המאמר הזה לנושא רציני לדיון. מארק פן הוא סוקר, יועץ ותיק של הקלינטונים. אנדרו סטיין הוא פוליטיקאי מוכר בניו יורק. אלה הכותבים. המאמר שלהם מצטרף לאמירה המעורפלת של קלינטון מלפני כמה שבועות, “הייתי רוצה להיות נשיאה”. המאמר שלהם מצטרף לידיעה ששדה המועמדים הדמוקרטי יהיה רחב מאוד, בלתי צפוי. המאמר שלהם מצטרף לפעלתנות הנמשכת של קלינטון בזירה הפוליטית. היא לא נעלמה, היא לא פרשה לחווה מרוחקת להרהר ולכתוב. היא מסתובבת בשטח, מעורבת, דוחפת, נואמת.


המבוגר האחראי



הסוקר פן סבור שהיא אורבת להזדמנות. פן סבור שתהיה הזדמנות. הוא לא הראשון שחושב כך. בעל הטור מייקל גודווין מ”הניו יורק פוסט” תהה כבר ביולי שעבר על כוונותיה של המועמדת לשעבר. “הילרי קלינטון חושבת על משהו”, כתב. הוא סימן כמה מיילים ששלחה, גיוס כספים, מאבק נגד טראמפ. ברשעות מסוימת הזכיר ש”יש אפס סיכוי שהיא משחקת כפעיל חברתי רק כדי להיות ממליכת המלכים. כשמדובר בכסף ובכוח, הקלינטונים מניחים שנדיבות מתחילה בבית”. היועצת לשעבר של קלינטון אדריאן אלרוד הגיבה למאמר ההוא בהסתייגות נחרצת. מובן שהיא מתאימה לתפקיד, אמרה, “אבל אני חושבת שהיא יודעת שהגיע הזמן לפנים חדשות ולהנהגה חדשה לעשות צעד קדימה”.



עכשיו מדובר בפן. דמות מוכרת יותר, סמכותית יותר. מי שאמור להכיר את דרכי החשיבה של הקלינטונים. הפעם האחרונה שבה פן עבד בשביל קלינטון לא נגמרה טוב. זה היה בקמפיין של שנת 2008. קלינטון הייתה המועמדת הבטוחה, שאמורה להפליג למועמדות – ואחר כך לנצח בבחירות הכלליות. סנטור צעיר מאילינוי, ברק אובמה שמו, התגלה כמכשול. הסוקר פן הואשם שלא זיהה נכון את זרמי המעמקים במפלגה. חצי שנה לפני הפריימריז פרסם ניתוח של הקולות, ומסקנתו הייתה שאי אפשר לנצח את קלינטון. “היא ממוקמת טוב יותר מאי פעם בעבר להיות הנשיאה הבאה של ארצות הברית”, כתב ביולי 2007. אז כתב. באפריל שאחרי, כאשר כבר היה ברור שמשהו בתחזית שלו מזייף, נאלץ להתפטר מתפקידו, משום שייצג אינטרסים של משרדו הפרטי שלא עלו בקנה אחד עם עמדותיה של המועמדת.



כך שהתחזית של פן ביחס לקלינטון היא לא בהכרח מדויקת. ומצד אחר, מאמרו הציג נימוקים מפורטים מדוע תרוץ ומדוע תנצח. היא רוצה להיות נשיאה, היא אנרגטית, היא צריכה נקמה וסגירת מעגל, המפלגה זקוקה לה, משום שלא הצמיחה אף מועמד אחר בשיעור הקומה הנדרש להתמודדות מול טראמפ.


יש משהו בטענה הזאת. פן מציג כראיה לה את השימוע של השופט ברט קוואנו. הדמוקרטים, הוא קובע, עשו מעצמם צחוק. שברו את הכלים, הזיקו לעצמם בבחירות האמצע, לא עצרו את המינוי. חסר היה מבוגר אחראי. חסרה הייתה מבוגרת אחראית. ומכיוון שכל הסנטורים הרואים את עצמם כמועמדים פוטנציאליים ניסו להפוך את השימוע למקפצה הפוליטית שלהם – ומכיוון שכולם קפצו ראש לבריכה ריקה ונחבטו – אין כרגע למפלגה הדמוקרטית מועמד מסעיר. תהיה קטטה גדולה בין הרבה מועמדים קטנים, וכאשר הילרי תופיע, הם יטואטאו הצדה. אף אחד מהם לא מנוסה כמוה, לאף אחד מהם לא יהיה כסף כמו שיש לה, אף אחד מהם לא מוכר כמוה. וגם: פן סבור שהרעיון של הדחת טראמפ דווקא על ידי מי שהפסידה לו עשוי לקסום לבוחרים הדמוקרטים. יהיה בזה צדק פואטי, גם אם באיחור של ארבע שנים.



8% רוצים לתת לה הזדמנות נוספת. עם טראמפ צילום: רויטרס
8% רוצים לתת לה הזדמנות נוספת. עם טראמפ צילום: רויטרס




לא נכנעת, לא נשברת



כבר היו בהיסטוריה האמריקאית תבוסות מביכות שהובילו לניצחון מאוחר. דוגמה ראשונה ובולטת: ניצחונו של אנדרו ג’קסון ב־1828 על היריב שתמרן אותו להפסד ב־1824, ג’ון קווינסי אדמס. וכמובן, אלו היו ימים אחרים. זו הייתה פוליטיקה אחרת. אך מנעד הרגשות המניעים נבחרים ובוחרים לא השתנה. תחושת העוול (של ג’קסון). הרצון לנקום (באדמס). הרצון לתקן את מה שהתקלקל. אין דרך מתוקה מזאת לתקן את מה שהשתבש. אבל, כאמור, לא כולם נלהבים מהמחשבה על שובה של קלינטון. לא כולם נלהבים מהמחשבה שהקלינטונים עוד בסביבה. נראה היה שסוף־סוף, אחרי רבע מאה של דומיננטיות פוליטית, מאז שניצח ביל בבחירות 1992, הצמד הזה יורד מהזירה. רעיון גרוע, כינה זאת פרשן ה־CNN כריס סיליזה. גרוע – משום שקלינטון הפסידה לטראמפ בסיבוב הקודם, אף שהייתה אמורה לנצח. גרוע – משום שהפסדה לימד על חולשתה העיקרית. “אנשים לא חיבבו את טראמפ. אבל הם לא חיבבו את קלינטון יותר. אנשים לא בטחו בטראמפ או חשבו שהוא ישר. אבל הם הרגישו בדיוק כך גם ביחס לקלינטון”.



אם קלינטון תנסה שוב את מזלה, היא לא תהיה המפסידה הראשונה במרוץ לנשיאות לעשות זאת. פן וסטיין הזכירו במאמרם את ריצ’רד ניקסון, שהתמודד נגד ג’ון קנדי ב־1960 והפסיד, ואז התמודד ב־1968 וניצח. אבל יש גם דוגמאות מעודדות פחות מבחינתה של קלינטון. אדלי סטיבנסון התמודד לראשונה מול דווייט אייזנהאואר ב־1952, הפסיד, והועמד שוב לבחירה ב־1956. הוא שוב הפסיד, אבל לא אמר נואש. ב־1960 ביקש להיות מועמד המפלגה בפעם השלישית. הבוחרים העדיפו מועמד צעיר יותר, טלגני יותר, ונראה שצדקו. זה היה קנדי, שניצח את ניקסון בקושי רב ובפער זעיר.



גם תומס דיואי היה מועמד פעמיים, מטעם המפלגה הרפובליקנית, והפסיד פעמיים. ויליאם ג’ינינגס בריאן היה מועמד שלוש פעמים, והפסיד את שלושתן. פעמיים לוויליאם מקינלי, ופעם שלישית, בשנת 1908, לוויליאם הווארד טאפט. תופעות כאלה נעשו נדירות בפוליטיקה האמריקאית. עד כדי כך נדירות, שלפני שלוש שנים הודיע המגזין “פוליטיקו” על “מותו של המועמד פעם שלישית”. כלומר, על מותה של האפשרות להיות מועמד בפעם השלישית. “החוק החדש ונעדר הסליחה הזה הוא שיקוף של כוחה העולה של הנשיאות מאז שנות ה־30 של המאה הקודמת וגם תוצר של הדרך שבה התפתח הליך בחירת המועמדים”, הסביר המאמר ההוא. כבר אין בוסים גדולים שמחליטים עבור כולם. יש פריימריז. יש בוחרים. ואלה מאבדים עניין במי שכבר ניסה והפסיד. כמו מיט רומני, שהתמודד על המועמדות ב־2008, והפסיד לג’ון מקיין. אחר כך נעשה מועמד ב־2012, והפסיד לברק אובמה. ולא ניסה שוב. ספק אם ינסה.



מצבה של קלינטון זהה למצבו של רומני. גם היא הפסידה פעמיים, פעם את המועמדות (לאובמה) ופעם את הבחירות (לטראמפ). רק התיאבון שלה כנראה גדול יותר. רומני התמודד וזכה במושב בסנאט. גם זו דרך להשפיע. קלינטון כבר הייתה כמה שנים בסנאט, ונראה שמיצתה את חוויית המכובדות הזאת – שההשפעה הנגזרת ממנה לא הרשימה אותה. היא העדיפה להתמודד לנשיאות, ואחר כך העדיפה להיות שרת חוץ, ואחר כך שוב העדיפה להתמודד לנשיאות. ומה עכשיו? כדאי לזכור שיש לה עור עבה. שהיא לא נשברת בקלות ולא נכנעת בקלות. שהתאוששה ממשבר מוניקה לוינסקי ונעשתה פוליטיקאית משפיעה. שהתאוששה מההפסד לאובמה והמשיכה בצמרת. אולי בגלל זה קשה לבטל את המאמר של פן וסטיין כשטות. אולי בגלל זה אפשר להאמין – גם אם זה נראה מופרך – שגם בגיל 71 קלינטון מוכנה להרהר באפשרות שעוד תהיה הזדמנות נוספת.