ספין ההתפטרות של אביגדור ליברמן, לאחר שלא עשה דבר במשך שנתיים וחצי, היה רק יריית הפתיחה. לאחריה נתניהו עבר באחת מ"השמאל מעז לנסות להדיח ראש ממשלה מכהן" ל"לא מפילים ממשלת ימין בזמן ביטחוני רגיש" (אגב, מתי בפעם האחרונה היה פה מצב ביטחוני לא רגיש?), ואתמול זכינו למניפולציה של בנט ושקד. כשהבינו שהם התחפרו באולטימטומים, סיפקו גם הם מנה של להג ריק מתוכן.



זה פחות או יותר מסכם את מעשיה של הממשלה הנוכחית, שמנסה למכור לנו אג'נדה שפשוט לא יכולה לעמוד במבחן המציאות. עצוב לראות שלושה אנשים – נתניהו, ליברמן ובנט - שיודעים רק להאשים אחרים, בעוד שהם שנושאים באחריות. אין לדעת מתי יהיו הבחירות, ובוודאי שעדיין מוקדם לומר מה תהיה תוצאתן. אבל השאלות שצריכות להטריד את כולנו כרגע הן פחות מי ינצח, ויותר איך מתמודדים עם הנורמה הפוליטית שנוצרה כאן.


איך נחזור למצב שבו תיקים מרכזיים אינם מחולקים כסוכריות? לא ייתכן ש"בתקופה כל כך רגישה מבחינת יחסי חוץ", במשך שלוש וחצי שנים לא טרח ראש הממשלה למנות אדם מתאים למשרד הקריטי הזה, רוקן אותו מתקציבים ומתוכן אמיתי, ורק ג'ינגל בו מדי פעם בעצמו בנאומים. עכשיו הוא נזכר למנות שר חוץ כתרגיל פוליטי? הדעת לא סובלת את הנורמה שלפיה בשלושת התפקידים הבכירים ביותר בממשלה לא מכהנים האנשים הכי טובים וראויים.


אם כבר במינויים ראויים עסקינן, מילא חברי כנסת הזויים כאורן חזן, אבל איך נחזור למצב שבו שרים יכבדו את תפקידם ומשרתם? שר אמור להיות משרה מכובדת, למען השם. שרים כמו איוב קרא ומירי רגב יוצרים זילות איומה של המשרה הרמה. צריך לשאת בה אדם משכיל, מקצועי, רהוט, שלא לדבר על מי שיודע מהם כללי הנימוס הבסיסיים ונותן דוגמה. 

מינויים ראויים זה לא רק איכות אלא גם כמות. 27 שרים יש בממשלה, ותשעה סגנים. לשם מה דרוש שר לענייני ירושלים, שר לענייני התפוצות, שר הסברה, שר לעניינים אסטרטגיים ושר לשיתוף פעולה אזורי? כולנו יודעים שלא רק שאלה כנראה אינם מקדמים דבר שקשור בשמות המפוצצים של משרדיהם, אלא שבמקרים לא מעטים ה"סוכריות" הללו מונעות מהממשלה לטפל בנושאים קריטיים שלכאורה מטופלים על ידי השר.

כמה דיברנו על "שינוי השיטה", אבל מרוב אינטרסים אישיים לא פיצחנו את השאלה: איך מאפשרים יכולת משילות ללא סחטנות מפלגות קטנות? שיטה שתאפשר ייצוג נאות של מגזרים כדי לדאוג לצורכיהם, אבל לא תאפשר לנציגים לכופף מדינה שלמה לגחמותיהם. בפועל, הרשימה המשותפת לא דואגת לרווחת המגזר הערבי, ואילו המפלגות החרדיות מכופפות את הממשלה וגורמות לנזק חברתי וכלכלי.

הספינים מעוורים את עיני כולנו, מימין ומשמאל. איך מקבלים מידע אמין בעידן שבו פוליטיקאים חושבים שתפקידם העיקרי הוא לדווח על עצמם, ועיתונאים חושבים שתפקידם העיקרי הוא לקדם אג’נדה פוליטית? איך דואגים לקיומן של מסיבות עיתונאים שבהן משרתי ציבור מעדכנים את הציבור, ולא רק מעידים על עיסתם ומשרתים את עצמם? תודה רבה באמת לנתניהו, בנט וליברמן, שיזמו בימים האחרונים מסיבות עיתונאים אישיות אחרי יותר מחצי שנה של מציאות ביטחונית מורכבת. שלושתם לא חלמו להסביר את המצב לציבור עד שזה נגע לעניינם.