קצת היסטוריה: במאי 2000 אישרה הכנסת את הנסיגה מרצועת הביטחון בלבנון. ההחלטה התקבלה פה אחד, חוץ ממתנגד אחד. המתנגד היה אני. מוביל הנסיגה היה אהוד ברק, שהבטיח להוציא את צה"ל מלבנון תוך שנה והיה נחוש לקיים זאת, בין שבמהלך מתוכנן ומסודר ובין שבחיפזון ובפזיזות, תוך שיתוף פעולה מלא עם צד"ל או תוך הפקרתו לחסדי חיזבאללה.
הימים היו סוערים. חיזבאללה זינב בחיילי צה"ל בדרום לבנון. ארבע אמהות משלו בכיפה. הן ארגנו הפגנות מתוקשרות והתרוצצו מח"כ לח"כ במטרה לשכנע שאין מאחוריהן גורם פוליטי וכל דאגתן היא לחיילים המסכנים. בפגישה עמי הן ניסו לשכנע שלבנון אינה תקדים ליש"ע. העיקר שאתמוך במהלך. העיתונים נראו באותם ימים כמו עלון תעמולה מתלהם, כאילו מדובר ביציאת מצרים ולא בנסיגה מבוהלת מלבנון. גם אנשי האופוזיציה לא עמדו בסחף. ח"כים מהליכוד כמו דני נווה ואריאל שרון, יו"ר הליכוד דאז, נסחפו לתמוך בפומבי בנסיגה של ברק והאמהות זכו לכינוי: "האמא החמישית".
בהצבעה החגיגית של מליאת הכנסת לאישור הנסיגה, שהתקיימה באופן חריג בקריית שמונה, הצביעו כולם בעדה: הליכוד, ישראל ביתנו, המפד"ל ואפילו האיחוד הלאומי בהנהגת רחבעם זאבי. רק סיעת היחיד של חרות - התנועה הלאומית בראשותי הצביעה נגד הנסיגה, שכיום קוראים לה רבים "הבריחה מלבנון". בדיוק ההגדרה שבה השתמשתי בדיון שקדם להצבעה.
הבריחה המבוהלת, קריסת צד"ל, הפקרת כלי הנשק, כל אלה כרסמו בהרתעה, הובילו למלחמה נוספת עקובה מדם ולנטישת אזרחים מצפון הארץ כולל מחיפה. ברק הוריש לנו הרתעה מסוג חדש: הרתעה של חיזבאללה כלפי ישראל, העוברת דרך מערך טילים אימתני, המונה 250 אלף קנים, חלקם מדויקים, המכוונים אל חיפה, חדרה, ו"מא בעד חדרה", קרי מה שמעבר לחדרה.
באותה מידה שבה התנגדתי לבריחה מלבנון חרף האווירה הציבורית ההיסטרית, אני מעריך את ההחלטה האמיצה של חברי הקבינט כיום להימנע מהסלמה בעזה, גם במחיר הביקורת החריפה שהוטחה בהם ושהייתה כרוניקה של מתקפה פוליטית ידועה מראש.
כך, למשל, בהפגנת תושבי הדרום נגד הממשלה אמר ח"כ לשעבר משה פייגלין כי לו הייתה כיום ממשלת שמאל, צה"ל היה כובש את עזה. ייתכן שהוא צודק. רק חבל שהוא לא התעכב קצת על המניעים של השמאל. כיצד קרה שהשמאל התבוסתני והפציפיסטי משליך את היונה עם עלה של זית ומבקש להחליפה בכיבוש עזה? אם היה מתעמק יותר, היה מבין שהשמאל עושה מלחמה בתחבולות. לא תחבולות נגד חמאס, אלא תחבולות נגד המחנה הלאומי בישראל. הוא היה מבין שהתוצאה שלה מייחל השמאל היא מימוש זכות השיבה. של אבו מאזן לחבל עזה, כמובן.
השמאל המשיחיסטי, שיחד עם רוב עם ישראל אינו רוצה לחזור לנהל את חיי העזתים, מפנטז שעל גבי הכידונים של צה"ל ודם חלליו יבוא המשיח מחמוד עבאס ויחזור לשלוט בעזה. בכך הם יסגרו פינה לו ולעמדתם המדינית הדוגלת עדיין, כמעט בהיחבא, בפתרון שתי המדינות. הם יודעים היטב שללא שליטה אפקטיבית על יהודה, שומרון ועזה יחד, המהווה תנאי על פי הדין הבינלאומי להכרה במדינה עצמאית, אין go למדינה הפלסטינית.
מי שכמו פייגלין שותף להכרה שמדינה פלסטינית ממערב לירדן תהווה סכנה קיומית לישראל, כדאי שיחשוב פעמיים אם נכון לסכן חיי חיילים ואזרחים ישראלים כדי לקדם את חזון הבלהות של שתי המדינות. בכדורגל היו קוראים לזה גול עצמי.
הטריגר לאובדן ההרתעה
חשוב להבהיר עוד שתי סוגיות בעניין החלטת הקבינט. הראשונה נוגעת להיבט הצבאי ולהשלכותיו. מי שמאמין שניתן להדביר את הטרור החמאסי בהפצצות מהאוויר פשוט חי בסרט. לוחמה אווירית מאסיבית הייתה גוררת ירי תגובה על נתב"ג ומרכז הארץ, ובעקבותיו כניסה קרקעית לעזה. מערכה כזו הייתה מסתיימת בדיוק לפי התסריט שתיארתי קודם, כשהמשיח אבו מאזן היה חוזר בגדול לזירה העזתית, למצהלות השמאל הישראלי.
הסוגיה השנייה נוגעת להיבט הפוליטי ולניסיונות להדביק לבנימין נתניהו העדפה להסדר עם חמאס במקום עם אבו מאזן. ניסיונות אלו מלווים בטשטוש מכוון של הדמיון בין שנאת חמאס לשנאת פת"ח לישראל, במטרה להכשיר את אבו מאזן בדעת הקהל הישראלית ולהעניק לו מעמד בחו"ל לצורך קידום רעיון שתי המדינות.
צריך לומר לציבור את האמת: ההבדל היחיד בין חמאס לפת"ח הוא שפת"ח מעדיף לעשות יחסי ציבור כלפי חוץ, וחמאס מעדיף לעשותם כלפי פנים. לכן אבו מאזן עוטף את תוכנית השלבים במתק שפתיים, ואילו ראשי חמאס ותומכיהם משמרים את מסורת המאבק המזוין בישראל בצורה גלויה, המדגישה את אופיים הרצחני. השוני הזה הוא בדיוק הסיבה לכך ששני הארגונים החפצים בכיליוננו באותה מידה מהווים איום ביטחוני, אבל פת"ח לבדו מהווה גם איום מדיני.
ברמת האינטרסים האסטרטגיים של ישראל, הכתובת להסדרה בעזה אינה המנהיגות המדומיינת של פת"ח, שחלק מהמתווכים והשמאל רוצים לערב באופן מלאכותי, אלא מי שבפועל מנהל שם את העניינים. סנואר וחבריו, המתלהמים בתקשורת, דווקא משדרים מהשטח איתותי הבנה למגבלות הסבלנות וההכלה של ישראל. הראיה לכך היא הפסקת האש החד־צדדית שעליה החליטו בעצמם.
בכל מקרה, שום אופציה לא ירדה מהפרק. אם הביטחון המלא של תושבי היישובים הישראליים לא יוסדר בהקדם בטוב, הוא יוסדר בהקדם בדרך כואבת. גם לנו. אבל נדע שעשינו עוד ניסיון להימנע משפיכות דמים מיותרת של חיילינו ואזרחינו בדרום ובמרכז. לניסיון הזה יש חשיבות עצומה מול כלל הציבור, בתרחיש שבו תפרוץ מלחמה שתגבה מחיר הרבה יותר גבוה מאשר הסיבוב הנוכחי.
כל מי שאין לו בעיית זיכרון יודע כמה שברירי כוח הסיבולת של העורף הישראלי. כמה מהר יתחלף מצב הרוח הלאומי מהפגנות נגד מדיניות ההכלה של הממשלה להפגנות נגד הכיבוש והמשך המלחמה הגובה קורבנות. אפשר לדמיין כיצד אותם פוליטיקאים המצטיירים כיום כמרי ביטחון מיליטנטיים, יהפכו את עורם בן רגע נוכח אירוע ביטחוני אחד שבו טיל יפגע במגדל יוקרה תל אביבי או מטען צד יפגע בחיילים בנגמ"ש. ואת כל מי שחסר לו זיכרון או דמיון אני שב ומפנה לערך "הבריחה מלבנון", שהיה הטריגר לאירועי אובדן ההרתעה שאנו חווים בזירות האחרות.
כדי להבטיח שגם אני לא אשכח מאורעות שדרדרו אותנו למצב הביטחוני הנוכחי, אני ממשיך לענוד את צמיד הגומי הכתום והדהוי, סמל ההתנגדות להתנתקות שעליו כתוב "יהודי לא מגרש יהודי". לא אסיר אותו עד שיהודים יוכלו לבנות מחדש את ביתם בגני טל, אלי סיני וכפר דרום. אבל עד שיבוא היום הזה, צריך לתת לעם ישראל הנהגה שקולה, חכמה ואחראית. הנהגה שחיה בתוך עמה, מכירה את מגבלות העורף ולא נופלת למלכודת הפוליטית של אלו החותרים להפלת הממשלה בכל מחיר. טוב שהקבינט השכיל לא לשחק לידיים הלא נקיות של פוליטיקאים אופורטוניסטים וצבועים המשסים את הממשלה בחמאס כדי לראות דם, מתוך תקווה שיהיה להם על מה לרקוד.
מנחם בגין הואשם על ידי השמאל בשיקולי בחירות כשהחליט על הפצצת הכור האטומי בעיראק. בנאום תשובה לשמאל הוא שאל: "אני אשלח את בחורינו הטובים לסכן את חייהם בגלל בחירות?". לכולם היה ברור שלא. עכשיו נראה שיש מי שמבקש לשלוח את בחורינו הטובים למלחמה רק משיקולי בחירות. לשבחו של נתניהו ולשבחם של איילת שקד ונפתלי בנט ייאמר שהם גילו אחריות לאומית ואין ספק שכשהעיתוי להכות בחמאס יהיה מיטבי, ישראל לא תהסס לפעול.