"בא לי לכתוב שבחים והודיות לשיגעונות ולמשוגעים. הייתי צריך להיות משוגע בשביל לנסוע כל יום שני העירה להופיע ב'סמטה', שהיא שיגעון של אדם אחד, שהיה צריך להיות משוגע גדול בשביל לקלוט משוגע כמוני, ולתת לו במה ואולם ואור ורמקול וקהל בשביל להופיע בעקביות של משוגע, כדי לצאת זמר פחות או יותר... וכך במשך 15 שנים תמימות. עד שהגיע והבשיל זמני לצאת מהסמטה לרחוב, ולפנות מקום למשוגעים חדשים. מזל שניקו הוא משוגע כזה, ומזל שאני משוגע כזה, אחרת היינו משתגעים מזמן. תודה ניקו" (מאיר אריאל כותב לניקו ניתאי, 10 באפריל, 1997).
לרגל יום השנה ה־20 לפטירתו של מאיר אריאל, שיחול בקיץ הקרוב, יצא לדרך ביוזמת בתו הבכורה ומנהלת הארכיון שלו, שירז אריאל, "מאיר אריאל – ספר חדש" - פרויקט למימון המונים, במטרה להוציא לאור את "ספר הכתבים הגדול של מאיר אריאל". בספר צפויים להופיע אוסף קטעי פרוזה שכתב, לצד סיפורים קצרים וקטעי הומור, פתקים, רעיונות ומאמרים. חלקם פורסמו בעבר, בין היתר בספר “כתבים", שיצא לאור ב־2011 בארבע מהדורות ואזל מהמדפים. 60 פריטים טרם נחשפו בפני הציבור.
כמו יוצרים גדולים אחרים, גם אריאל זכה לעדנה אחר מותו הפתאומי. "בחייו אבא היה פחות מוכר לקהל הרחב, למעט אוהדיו השרופים שזיהו אותו כבר מימי 'ירושלים של ברזל'", אומרת הבת. "אבל הוא קיבל המון כבוד ממוזיקאים, יוצרים ואמנים. גם התקשורת די חיבבה אותו. רק בסוף נוצרה מין סערה קשה ומיותרת שהעציבה אותו. אחרי שאבא נפטר כמו שנפטר, אנשים פשוט נשארו בשוק. מתוך השוק הזה הוא קיבל אהדה מבורכת, שנמשכת וגדלה כל הזמן. היום כבר שולחים לנו סרטונים של ילדים קטנים מבצעים שירים שלו. זה תמיד מעלה לי דמעה קטנה. שולחים גם עבודות גמר ושלל סרטוני סטודנטים, נהדרים אגב".
"טעות נפוצה"
"מועצת האדישים לא התכנסה לישיבתה הקבועה (אחת לשישים שנה) עקב אדישות חברי המועצה לסדר היום. לא זכורה לי ישיבה כל כך מוצלחת עם הסכמה כללית כל כך רחבה, אמר היו"ר בסיפוק שניכר מבעד לפיהוקו המתמשך" (מאיר אריאל, שנות ה־90).
20 שנה לאחר מותו, המשורר והיוצר מאיר אריאל עדיין מצליח להסעיר ולסקרן, עם שאלות כמו הרקע שעליו נכתבו שיריו. אדישות? לא במקרה שלו. ניקח לדוגמה את "ילדתי שלי" ("שדות גולדברג"). השמועה אומרת שנכתב במקור על בתו, ורק מאוחר יותר קיבל את משמעותו כדיאלוג עם לאה גולדברג ושירה "האומנם" ("את תלכי בשדה"). "זו טעות נפוצה", מחייכת שירז.
"פעם העזתי לשאול את אבא אם השיר הזה מדבר עלי", היא מספרת. "הוא חייך והסביר: 'תדעי תמיד שבכל השירים שבהם יש דמות אישה, זה קודם כל ארץ ישראל. אחרי זה לאמא שלך, ואחרי זה לך. אחרייך לכל בנות ישראל'. כלומר, אני בדרגה שלישית פה, שזה מאוד נוח לי. לגבי ההתכתבות עם לאה גולדברג, אני חושבת שבהחלט יש סוג של קונטרה. השיר של לאה אופטימי ומשדר תקווה וחופש, ואילו 'שדות גולדברג' מזהיר מפני העולם הגדול שיכול לאכזב ולמכור לילדה שקר וכזב. זהו שיר אזהרה של אדם שחרד למדינה שלו".
החיטוט בחומרים התחיל כבר בימי השבעה. "השנה היא 1999. מתוך ההלם, מצאתי את עצמי פותחת לו מגירות בשולחן העבודה", מספרת אריאל. "זה היה ממש כמו למצוא שלל רב - מעטפות דואר גדולות, ובכל אחת עשרות רבות של חומרים כתובים. שירים מוכרים, לצד לא מוכרים, והמון חומרים שהם לא שירים. התחלתי למיין. די מהר הבנתי שיש פה חומרים לכמה ספרים. בעזרת חברת משפחה טובה שהתגייסה, עבדנו יחד כמה שבועות רק על המיון. כמות החומרים אכן אדירה, ונוצרו כמה קלסרים שמנים עם כל החומרים, ואז החל שלב המקלדות, שלמעשה לא הסתיים עד היום. מאחר שזה באמת הרבה חומר, הוקלדו רק חלק, וכעת, לקראת הספר החדש, יש לי הרבה שעות מחשב לפניי".
ההפתעות היו רבות: מכתבים מרגשים לדן בן אמוץ ולאהוד ברק, ועוד כאלה שבני המשפחה לא ידעו על קיומם. "הופתעתי מכמות החומר המדיני־פוליטי שנמצא", אומרת הבת. "מתברר שזה העסיק אותו מאוד. בין החומרים יש גם מכתבים לראשי ממשלה ועוד דמויות מוכרות, שאליהן כתב עם פתרונות לסכסוך הישראלי־פלסטיני. על אף הזמן שעבר, זה מרתק לקרוא".
להחזיר עטרה
על עריכת הספר תופקד עטרה אופק. על הפרשנויות: יואב קוטנר, מוקי צור, פרופ' ניסים קלדרון, דורי בן־זאב, ליאור דיין, סיוון רהב־מאיר ועוד. "עטרה היא חברת משפחה מאז שאני זוכרת את עצמי. היא גם עבדה עם אבא על כמה פרויקטים במהלך השנים ומכירה אותו ואת שנינותו מקרוב. מאוד שמחתי כשהסכימה לקחת את הפרויקט הזה, שהוא בלשון המעטה מהגדולים", אומרת אריאל.
איך ייראה הספר?
"עוד לא הגעתי לדובדבן הזה, כי קודם אני צריכה לוודא שיש לנו איך לממן את עלות ההפקה. רק אם נצליח להגיע ליעד במיזם שרץ כעת ברשת, אוכל להתחיל לעבוד. אך אוכל להגיד שזה יהיה ספר בכריכה קשה, כ־150 עמודים, עם עטיפה בעיצוב בהיר ונקי. בתוך הספר ישולבו איורים וכתבי יד יפים במיוחד. דבר אחד ברור: הספר מיועד לכל מי שאוהב את השפה העברית ככלל והשפה המאיר־אריאלית כתחביב. מי שאוהב את השירים, יאהב גם את הפרוזה. כי כשקוראים אותו, ממש אפשר לשמוע אותו, והקסם של התחכמות המילים בכל קטע וקטע. עם הזמן גיליתי שגם אנשים שהם לא בהכרח אוהדים שרופים של שירתו, כן מתחברים לקטע או למאמר, וכבר אמר לי יותר מאחד, שרק אחרי שקראו טקסטים שלו, הגיע גם החיבור לשירים".