"הקומדיה עם המשכורת שלי מתחילה להיות טרדנית במקצת. נסתבר שהגזברות קיבלה הוראה לשלם לי השלמת השכר החל מאוקטובר 56’. באמת אין לי פנאי ואין שעתי פנויה לטפל בלי הרף בדברים אלה. אם אין זה יכול להסתדר פעם כהלכה, גם אינני יכולה להוסיף לעבוד בהתנדבות”. החתומה על המכתב הנרגן הזה היא לא אחרת מאשר לאה גולדברג, שיחד עם אנשי הרוח מרטין בובר, גרשם שלום, אליקים גוטהולד וייל, ריכרד מיכאל קבנר, דוד ורנר סנטור ואריה לודוויג שטראוס, עומדת במרכז תערוכת “הוראת שעה: האוניברסיטה העברית, המלומדים היהודים והפרידה מאירופה”, שנפתחה בשבוע שעבר בספרייה הלאומית בירושלים, בשיתוף עם האוניברסיטה העברית. התערוכה עוקבת בעיקר אחר שבעה מלומדים אלה, מתחילת דרכם המקצועית, דרך פיטוריהם ועקירתם מגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון ועד הגעתם והשתלבותם - לא בנקל - באוניברסיטה הצעירה לימים דאז.



על מהות התערוכה והייחודיות שבה כותבת המנהלת המדעית שלה, פרופ’ יפעת וייס, בחוברת המחולקת לבאיה: “בימיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה פרסמה לאה גולדברג את הרשימה ‘אירופה שלכם’ בעיתון ‘משמר’ (לימים ‘על המשמר’). כאינטלקטואלית, היא ביקשה להזהיר מפני ההתכחשות המתפשטת בציבור הארץ־ישראלי למורשת האירופית כתגובה על הזוועות המתרחשות ביבשת. המאמץ, המאבק והמחלוקת על שימורה של מורשת זו התנהל באותה עת ובשנים שלאחריה בין כותלי האוניברסיטה העברית בירושלים. אם בעת הקמתה כיוונה האוניברסיטה להיות האוניברסיטה של העם היהודי ברוח הציונות הרוחנית מבית מדרשו של אחד העם, הרי שבשנות ה־30 היא מצאה עצמה מקום מפלט ומקלט למלומדים יהודים שאיבדו את משרותיהם”.



“מהתערוכה ניתן ללמוד על הקשר בין מלומדות לציונות עם רצון להקים בארץ מוסד חינוכי גבוה לפי הדגם האירופי, בעיקר גרמניה, שממנה באו גיבורי התערוכה”, אומר ד”ר שטפן ליט, הארכיונאי הראשי של הספרייה הלאומית, בעצמו יוצא גרמניה. “יחד עם זאת, עולות בתערוכה ההתמודדויות הקשות שהם עברו, כמי שבאו מתרבות אחרת, משפה אחרת ומחשיבה אחרת, ותוך כדי התמודדות עם השפה העברית הם מצאו את עצמם במקום שלא היה להם קל להיקלט בו”.



לדברי אוצרות התערוכה, עדה ורדי ועדי לבני, התערוכה חותמת פרויקט של שלוש שנים, פרי שיתוף פעולה ישראלי־גרמני בין מרכז רוזנצווייג באוניברסיטה העברית לבין הארכיון לספרות גרמנית במארבך שבגרמניה. הייחודיות של התערוכה היא בכך שהיא מנגישה לקהל חומר לא מוכר, שהוא כעין קופסה שחורה שלא ידעו מה יש בתוכה, אומרות שתי האוצרות. “יש כאן משהו טרגי”, אומרת לבני. “הרי כשהאוניברסיטה העברית נוסדה באמצע שנות ה־20, שיוועו מקימיה לבוא מומחים בעלי שם מהמערב, אבל ברובם הם לא מיהרו לעקור לפריפריה כמו ארץ ישראל, בין השאר עקב קשיים בהסתגלות לשפה העברית. בשנות ה־30, אחרי עליית הנאצים לשלטון, כשרבים רצו להגר מגרמניה, האוניברסיטה הייתה ערוכה לקלוט רק מעטים מהם”.



לכל אחד מהשבעה מוקדש בתערוכה שולחן שבו מוצגים חומרים ארכיוניים מגוונים, ממסמכי העסקה באוניברסיטה העברית ועד יומנים אישיים וצילומים נדירים. מתוך המסמכים עולה גם האופן שבו התהוותה האוניברסיטה בצל שקיעת העולם היהודי באירופה. דוגמה אחת היא הוראת השר הפרוסי למדע, לחינוך ולתרבות מאוקטובר 33’ לפטר את מרטין בובר מאוניברסיטת פרנקפורט לפי “החוק בדבר השבת הפקידות המקצועית על כנה”. במסמך אחר קורא רקטור אותה אוניברסיטה בשנה ההיא למרצים להשתתף בשריפת ספרים. אילו ספרים? על כך נכתב באחד המסמכים בתערוכה: “ארגוני הסטודנטים מזמינים את המרצים להצטרף לשריפת הספרות המרקסיסטית והחתרנית ברומברג... לאור משמעותה הסמלית הגדולה של פעולה זו, תעריך אגודת הסטודנטים את השתתפותם המלאה של המרצים... נצא מן האוניברסיטה בשמונה בערב ונצעד בליווי מוזיקה לרומברג”.



מסמך אחר, הנוגע לבובר, יכול היה להעלות כיום חיוכים אלמלא נסיבותיו העגומות. במסמך זה ערך בובר לקראת צאתו לארץ ישראל באפריל 38’ רשימה מפורטת בדיוק יקי של כל תכולת ביתו בהפנהיים ושל ספרייתו העשירה. בובר הצליח לשלוח ארצה רוב התכולה. נאצים, שפרצו לביתו בליל הבדולח, הרסו ובזזו את הרכוש הנותר.



תזכיר לעובדים


הפילוסוף מרטין בובר הוא המפורסם בין השבעה לבד מלאה גולדברג. כבר ב־1902, בהיותו בן 24, היה ממחברי התוכנית להקמת בית ספר גבוה יהודי בארץ, בתגובה על חוקי הנומרוס קלאוזוס, שמנעו מיהודים רבים להתקבל לאוניברסיטאות באירופה. מהתוכנית הזאת צמחה לבסוף האוניברסיטה העברית. כבר משנות ה־20 נעשו ניסיונות להביא את בובר לאוניברסיטה העברית, כשהשאלה הייתה תחת איזה כובע. בסופו של דבר הוא הוזמן לעמוד בראש הקתדרה לפילוסופיה של החברה, שלימים צמח ממנה החוג לסוציולוגיה.



עוד פנינה בתערוכה, הנוגעת לבובר, היא מאמר שפורסם ב”דואר היום”, ובו גינוי חריף על הרצאה בגרמנית שנשא בביקורו בארץ ב־27'. "חלול השפה" הייתה כותרת הכתבה. כך נכתב שם: “ד”ר מרטין בובר! הוגה דעות ישראל, כותב על החסידות משך 30 שנה, ציוני ותיק, עוד לא למד עברית וחיללה חלל את השפה העברית! והיכן? במכללה העברית בין כותלי המכון למדעי היהדות. איך לא נבוש ולא ניכלם? את כל החוכמות שבעולם יודעים אנחנו, בכל אנו מתעסקים, את הכל אנחנו לומדים, ורק את השפה העברית איננו מוצאים לנכון לדעת. ד”ר מרטין בובר איננו חושב כי חובתו של כל ציוני היא לדעת עברית ולו במידה זעומה. אבל להרצות במכללה העברית בגרמנית?”



חוקר הקבלה הנודע גרשם שלום היה בשנת 25’, בגיל 28, מהמרצים הראשונים ליהדות באוניברסיטה העברית ומהפופולריים שבהם. באחד הצילומים בתערוכה הוא נראה מרצה באולם גדוש בסטודנטים. בתערוכה מוצגים מסמכים על פעילותו הרבה לאחר המלחמה לאיתור הקניין היהודי שנשדד בשואה. גולת הכותרת בפעילותו היה איתור כתב היד המלא של התלמוד הבבלי (“כתב יד מינכן”). בתערוכה מוצג יומנו שבו כתב על ממדי ההרס בגרמניה, על מצבם של הניצולים שפגש ועל ברלין, עיר הולדתו, שחרבה כליל. בתערוכה מופיעה גם רשימת הקורסים שהעביר וכותרתה: “שיעורים שלימדתי באמת”.



לאה גולדברג נולדה בקניגסברג שבפרוסיה המזרחית (כיום בתחומי רוסיה), גדלה בקובנה שבליטא ולמדה באוניברסיטאות בגרמניה קודם עלייתה ארצה ב־35’. בהיותה אזרחית ליטא הוענק לה תואר דוקטור בגרמניה בעוד שתואר זה נמנע מיהודים גרמנים בגלל חוקי הגזע. בין המוצגים הנוגעים לה בתערוכה: מחברת מתקופת לימודיה לצד זיכרונותיה שבהם כתבה כיצד צעירים נאצים צעדו במסדרונות האוניברסיטה. מסמך נוסף בתערוכה מתאר כיצד גולדברג פנתה להנהלת האוניברסיטה וביקשה להקים חוג לספרות עברית. בתגובה נאמר לה: "בשבל מה צריך חוג לספרות עברית?"



לצד גולדברג מוקדש שולחן לידידה, המשורר אריה לודוויג שטראוס, שבראשית דרכו בארץ סלל כבישים. לפני הגיעו להרצות באוניברסיטה העברית, עסק שנים בהוראה בכפר הנוער בן שמן, שספר שיריו משם מוצג בתערוכה.



כמו כן, מובא בתערוכה סיפורו של ההיסטוריון ריכרד מיכאל קבנר, שלאחר פיטוריו ב־33’ ממשרתו באוניברסיטת ברסלאו, עלה ארצה והקים ב־35’ את החוג להיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית. בין המוצגים הנוגעים לו בתערוכה: מכתב להנהלת האוניברסיטה על הסדרת ענייני המשפחה והרכוש בארץ הולדתו. עוד מוצגת החוברת “על הוראת היסטוריה בירושלים”, שבה כתב שהניתוק שלו ממקורות ארכיוניים גרם לו לפלס לעצמו דרכים אחרות כהיסטוריון.



דוד ורנר סנטור, בעל תואר דוקטור בכלכלה, עלה ארצה זמן קצר לפני עלות הנאצים לשלטון ומילא תפקידים בכירים בהנהלת הסוכנות היהודית לפני שהיה למנהל בפועל של האוניברסיטה העברית, כאדמיניסטרטור, כפי שנהג לחתום, חלש הן על הצד האקדמי, הן על הניהולי. כחסיד מדינה דו־לאומית וכאחד מאנשי “ברית שלום”, הוא נודע כמי שפעל לסיכול תוכנית החלוקה של האו”ם ב־1947.



בתערוכה ניתן לראות צילום שלו כחייל בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה לצד דו”ח על פעילותו באוניברסיטה בענייני ביטחון ורישיונות עלייה לסטודנטים. כמו כן, מוצג תזכיר שלו לעובדי האוניברסיטה בדבר השתתפותם בשמירה בתש”ח. כשנפטר, הספיד אותו בובר לאמור: “הצדק היה מוחלט בעיניו, אבל לא היה מופשט, חי היה הצדק כולו במימושו שלו”.



מזוודה למשמרת


אליקים גוטהולד וייל, מזרחן בהשכלתו, שימש כמנהל המחלקה האוריינטלית בספרייה המלכותית בברלין וכמרצה לשפות שמיות באוניברסיטת פרנקפורט, כאשר נענה להצעה מהאוניברסיטה העברית להיות מנהלו השני של בית הספרים הלאומי לאחר הוגו ברגמן. בין השאר, ניתן לראות בתערוכה מכתב שלו מ־47’ לדיקן הפקולטה לפילולוגיה באוניברסיטת פרנקפורט, שבו סירב לבקשת הדיקן להשיב לווייל את משרתו שממנה נושל קודם עלייתו ארצה.



וייל היה קפדן מטבעו. כך כתב להנהלת האוניברסיטה: “הנני מפנה את תשומת לב ההנהלה להחלטה כדלקמן שהחליטה ועדת בית הספרים. הוועדה מצפה לבלתי אפשרי לדחות עוד את התקנת החלונות הכפולים באולם הקריאה של בית הספרים. כמו כן, מובעת בקשה שישימו חתיכות גומי תחת רגלי הכיסאות באולם כדי למנוע בעד הרעש בשעת הסעת כיסאות ממקום למקום”.



במכתב אחר להנהלת האוניברסיטה דרש וייל לאסור כניסת “בלתי מבוגרים” לבית הספרים, היינו ילדים וכלבים. “הייתי שמח אילו אפשר היה למנוע את כניסתם של כלבי אנשי האוניברסיטה והשומרים לבניין בית הספרים”, כתב.



אותו וייל דחה את פנייתו משנת 40’, בראשית המלחמה, של הסופר מקס ברוד לקבל למשמרת מזוודה, ובה העיזבון של ידידו פרנץ קפקא ולצדו כתבי היד של ברוד שטרם פורסמו וגם חיבוריו המוזיקליים. “אתה תבין בוודאי שלא הייתי רוצה בזמנים הנוכחיים להפקיר מזוודה זו, שמכילה את היקר לי מכל”, ברוד כמעט התחנן. במכתבו להנהלה כתב וייל: “אפילו את אוצרות בית הספרים לא נוכל לשמור במקלטים בטוחים, וכיצד נקבל על עצמנו את האחריות?” אלא שכשבאוניברסיטה התחרטו וכתבו לברוד שהם נענים לבקשתו, הסופר הודה בנימוס ודיווח שמסר את האוצר לידיים פרטיות.