שלא כהרגלה, הפעם ביקשה אמי להיות כמו כל האמהות. היא אף התאמנה על כך לא מעט בימים שקדמו לחנוכה של שנת 1993. עם כרטיסייה צהובה שקיבלה ממגי, הגננת שלי, עמדה אמי מול ראי עייף ובקול בטוח שיננה את הכתוב בה: "אני השַמש, יפה ממש! ותפקידי חשוב מכל, את הנרות אדליק במחול! אהיה להם אב ומורה, ובחלון הבית אגן עליהם אפילו מהיורה!".



עמדתי לידה ובכל פעם שסיימה לשנן את התפקיד שלה מחאתי לה כפיים. בת 3 הייתי וכבר נמלאתי גאווה. בימים האלה, בחג הזה, היא הייתה נגישה אלי וגם אל שאר האמהות. היא הרי מעולם לא ישבה בגינה עם שקית בייגלה או במבה וריכלה איתן. לא יצאה איתנו לקטיף בפרדס. וגם כשבאה לאסוף אותי אחרי הגן שמרה מרחק, שלא ישאלו אותה שאלות מיותרות.



אולי היו אלה העיניים החדות של הגננת, שראתה אצלי את הצורך באמא יותר פעילה, או שאולי מאסה באמהות המתערבות מדי, שאולי דוחקות את זו שלי הצדה. כשמסרה לאמי את התפקיד הראשי, "השמש", חדלתי לאכול מכריך השוקולד. הסטתי קצת את תלתלי הזהובים (דאז) אחורנית והבטתי בה במבט מלא תודה.



"אמא, את תהיי הכי טובה", אמרתי לה בדרך אל הגן. את לבושה המהודר אני עוד זוכרת. חצאית סאטן כתומה וחולצה תואמת, מבריקה. תלתליה הסתלסלו לאחור ואת אוזניה קישטו עגילי כסף. כה יפה הייתה בערב ההוא. העובדה שהתפטרה כדי לגדל אותנו והמריבות הבלתי פוסקות עם אבי החביאו אותה עד אז.



בזמן שילדי הגן התרגשו לקראת הופעת הסביבון הגדול, שהגננת הבטיחה שיהיה מלא בהפתעות מתוקות, לבי התפוצץ מגאווה. אף על פי שלאבי יוסף הייתי קשורה פי כמה (וכמה וכמה), ביום ההוא, במונית הקטנה שלו, בדרך למסיבת החנוכה, ליטפתי את כתפיה של אמי ושאלתי: "אמא, נכון שאת הנר הכי טוב?".



"נכון, מרסל", היא ענתה לי וצחקה לעצמה. "אמא שלך הכי טובה בכל!". בפעם הראשונה זיהיתי אצלה אהבה עצמית. אבא שלי, לעומתה, גיחך ושחרר אנחת ספק מעצבנת אל חלל המונית. אני זוכרת שמיד חזרתי למקומי, ידעתי שהפתיל אצלנו בבית, ואצל בני הזוג הכל כך לא מתאימים האלה, כה קצר ומוטב שאשתוק עד שנגיע לגן. באש לא משחקים, מספיק גץ אחד כדי להדליק יער שלם. הייתי משתמשת בעוד כמה קלישאות, אבל נדמה לי שהבנתם את המצב.



ברגע ששחרר אבי את אותה אנחה, אמי פתחה את החלון. "אין פה אוויר", אמרה. אני כבר הבנתי שנעצבה, אבל היא לא ידעה לבטא עצבות בבכי או בשתיקה חודרת. אצל אמי, עד היום, כל הרגשות מבולבלים ואת חדרי לבה אף אחד לא מבין. העצב נעול במגירת הכעס. "מיד מגיעים, אמא", ניסיתי להרגיע, אבל היא כבר לא שמעה אותי. "אתה לא יכול לפרגן לי פעם אחת?", היא פתאום שאלה את אבי. "שבועיים שאני מתכוננת לתפקיד הזה, לא תגיד מילה אחת?".



"נו, אבא", מלמלתי וכל שרציתי היה להיכנס כבר אל הגן.



***



הנסיעה ההיא עברה כמובן במריבה. הוא אמר לה שסתם צחק ושהיא הכי יפה. אבל היא כבר הייתה במקום אחר. צעקה שנמאס לה ושהיא מתגרשת. אני הסתכלתי החוצה דרך החלון. חיפשתי בפקק מכוניות של ילדים אחרים מהגן.



בכניסה לגן קיבלה אותנו הגננת בהתלהבות. "הנה השמש שלנו הגיעה", הכריזה. כמה אמהות מחאו כפיים לאמי והתלחשו ביניהן. הבטתי עליה, ציפיתי שתשמח, שתשכח ולו לרגע מהמריבה שהייתה שם במונית ומחייה הלא מספקים. אבל פניה נותרו חתומות. הגננת הובילה אותנו אל מקומות הישיבה שלנו. "אני אצפה מהצד, לא רוצה לגנוב את ההצגה", אמר אבי וקרץ לגננת שדי אהבה את זה.



האמת, גם אני העדפתי שכך יהיה. הוא אבא נהדר. אהבתי ואני עדיין אוהבת אותו. אבל בעל הוא לא ידע להיות. הערב ההוא היה של אמי בלבד. לא רציתי שיהרוס לה עוד יותר. "ביי, אבא", אמרתי לו ולא הבטתי בו. ידעתי שאם אעשה זאת, אבכה מיד. "מה ביי, מרסל?", הוא השיב. "אבא פה, הנה יש שם עוד אבות שעומדים, את רואה?". לא עניתי. בסתר לבי כעסתי עליו. אחזתי יד לאמי וניגשנו אל המקומות שלנו.



"אמא, את הכי יפה פה", התחנפתי אליה. היא לא ענתה, רק הביטה בשאר האמהות וגם הפעם כמעט שלא החליפה מילה איתן. "את תהיי השמש הכי טוב בכל העולם", חייכתי אליה, ילדה שמנמנה בת 3 עם תלתלים, חולצה לבנה ונר מקרטון על הראש, אבל שוב היא לא ענתה. אחרי שהשווצתי בפני אחת החברות שאמי השמש, זכיתי לשמוע סוף–סוף קול צחוק מאמא שלי. היא יישרה לי את הנר על הראש ושאלה: "מי הכי יפה של אמא?".



בזו אחר זו עלו האמהות והקריאו את שהתבקשו. נר ראשון לשלום, שני לבריאות, שלישי לפרנסה, רביעי לכבוד ארץ ישראל ואת השאר איני זוכרת. כשהגיע תור השמש, קראה הגננת לאמי.



שלחתי מבט לעבר אבי שעמד ליד הפרגוד. הוא חייך והמתין. אמי נעמדה. ראיתי שכמה מאבות הגן מסתכלים עליה, אז עוד לא ידעתי למה. היא יישרה את בגדיה והוציאה מהתיק את הכרטיסייה. "אבל למדת בעל פה", לחשתי לה. היא חייכה וליטפה את תלתלי: "אני השמש, יפה ממש!". ניכר היה שבכלל לא הביטה במילים אלא רק תקעה את מבטה בנקודה מסוימת במשפט. "ותפקידי חשוב מכל, את הנרות אדליק במחול", היא הוסיפה. נשמעה מוזיקה, והגננת הגישה לאמי נר גדול ודולק. לאט–לאט עברה אמי בין כל הנרות שבהם אחזו שאר האמהות והדליקה אותם. "אהיה להם אב ומורה, ובחלון הבית אגן עליהם אפילו מהיורה", סיימה.



"הנרות הללו שאנו מדליקין" החל להתנגן. כל הילדים רצו לאמהות כדי לרקוד איתן. גם אני רצתי לאמי, חיבקתי את החצאית שלה ואמרתי: "כל הכבוד, אמא". רקדנו שתינו יחד, ואבי הביט מהצד. יכולתי לראות בפניו שהתחרט על התנהגותו. למרות הקרבה שנוצרה ביני לבין אמי, לא העזתי לשאול אותה למה הקריאה מהכרטיסייה ולא דקלמה בעל פה. היום אני מבינה שאולי ביקשה להישאר שונה משאר האמהות. שאולי קשה היה לה לזנוח, אפילו לרגע, את האופי המרדני שלה. ומי יודע, אולי הסתירה הכרטיסייה את דמעותיה על חיי הנישואים שלא ביקשה לעצמה ועל הילדה ההיא שהלכה למסיבת החנוכה עם הורים ששכחו את תפקידם.



הסביבון הגדול נפתח סוף–סוף. במונית, בדרך הביתה, אכלנו שלושתנו סוכריות גומי ושוקולדים. בחנוכה הבא כבר הכל יהיה בסדר, קיוויתי, והכנסתי סוכריית לב לפי הקטן. אוי הימים האלה, ימי האמונה בנסים ונפלאות.