"המטרה שלנו היא צמצום הפער בין הכתבים לשטח", אומרת טליה דקל־פלייסיג, ראש תחום תקשורת ועמיתה בכירה ב־The Israel Project - ארגון אמריקאי א־פוליטי ללא מטרות רווח, המספק מידע עובדתי, ביטחוני ואסטרטגי על ישראל והמזרח התיכון לתקשורת הזרה, לקובעי מדיניות ולציבור הרחב למען חיזוק מעמדה של ישראל בקהילה הבינלאומית ובמאבק על דעת הקהל העולמית. משרדו הראשי של הארגון נמצא בוושינגטון, וסניף נוסף ממוקם בירושלים.
"הארגון קיים מימי האינתיפאדה השנייה, ופתחנו סניף בארץ בתקופת ההתנתקות מתוך זיהוי העובדה שהתקשורת הבינלאומית לא נותנת תמונה הוגנת על הנעשה בישראל", אומרת דקל־פלייסיג (33), שעלתה ארצה בשנת 2003 מניו זילנד. "בנוסף לעבודה מול עיתונאים זרים וכלי התקשורת המובילים בעולם, אנחנו גם פועלים חזק מול בלוגרים ומול מדיה חברתית, ויש לנו גם דף פייסבוק עם יותר ממיליון עוקבים".
בארץ נמצאים כ־400 עיתונאים זרים. לדברי דקל־פלייסיג, "אנחנו באים לצמצם את הפער בין הכתבים לבין מה שקורה בשטח. אנחנו עובדים מול הרבה מאוד מומחים בארץ בתחומי פוליטיקה וביטחון, ונמצאים בקשר גם עם תושבים באזורי עימות כמו עוטף עזה, צפון הארץ וירושלים (כשמתרחשים בה פיגועים). אנחנו מחברים את אותם המומחים והתושבים לכתבים הזרים.
"בשנים האחרונות, התקשורת עוברת סוג של משבר. יש פחות תקציב, כלומר פחות כתבים. בפועל זה אומר שהכתבים לא יכולים להגיע לכל מקום, ואנחנו מנסים לעזור להם להגיע לקולות הישראליים".
את מרגישה שהקולות הישראליים לא באים לידי ביטוי?
"זהו בעצם מקור הבעיה, שהקול הישראלי לא מקבל מספיק חשיפה. לכן אנחנו באים לספק את הקול הזה וגם מספקים ניתוחים בעצמנו. אנחנו גם מתדרכים את הכתבים, עושים להם סיורים בשטח, למשל בעוטף עזה, בגבול סוריה.
"אנחנו מראים לעיתונאים את קרבת האיום, מסבירים להם איך איראן מנצלת את השטח ואת כל ההתפתחויות שם כדי להתקרב לישראל ולאיים עליה עוד יותר. אנחנו מעבירים לעיתונאים הזרים תדרוכים ביטחוניים ופוליטיים במטרה להראות את הצד שלנו שלא תמיד מראים. אני חושבת שהצד הפלסטיני עושה עבודה טובה מאוד להביא את האג'נדה שלו לקדמת הבמה. גם אנחנו צריכים לעשות זאת. אני גדלתי בחו"ל, הסתמכתי רק על התקשורת הזרה ותמיד ראיתי רק את הצד הפלסטיני. הקול הישראלי לא היה נוכח, ולכן גם באופן טבעי הסביבה היתה לוקחת את הצד הפלסטיני. הרי אם האינפורמציה היא
חד־צדדית, זה גם מה שתאמיני בו".
חובה מוסרית ועיתונאית
דקל־פלייסיג עוסקת בתחום ההסברה 16 שנים. "בצבא הייתי ביחידה לקשרי חוץ ועבדתי מול צבאות זרים, והמשכתי לעסוק בכך גם אחרי השחרור", היא מספרת. "אנחנו מביאים לפעילויות השונות שלנו את העיתונאים מהמדיות הכי בכירות. בשבוע שעבר למשל עשינו אצלנו במשרד תדרוך והגיעו עיתונאים מ'הוושינגטון פוסט', מ־BBC. אצל רוב הכתבים יש כיום חובה מוסרית ועיתונאית להציג את שני הצדדים. לדעתי זו התפתחות שחלה בשנים האחרונות. כאמור, כשאני הייתי צופה בחדשות בניו זילנד, לא היו מציגים את הצד שלנו. היום כבר מציגים, אבל אני חושבת שחסרים להם הקולות שמייצגים את הצד שלנו".
איזו פעילות אתם עושים במדיה החברתית?
"קודם כל, יש לנו קהל מאוד גדול שעוקב אחרינו בפייסבוק, באינסטגרם ובטוויטר. אנחנו מפיצים סרטונים מהשטח, עדויות של תושבים ושל ניצולים מפיגוע, מראים כל דבר אקטואלי, מציגים את כל הדברים שהקהל צריך לצרוך באופן מיידי. זה גם נותן מענה לכל הפייק ניוז. הרשת החברתית זה מקום מעולה להפצת שקרים נגד ישראל, וזו אווירה שצריך להילחם בה על ידי הפצת האמת. כמו כן, בנוסף לכתבים שאנחנו עובדים איתם ביומיום, יש לנו גם רשימת תפוצה גדולה של בלוגרים ועיתונאים נוספים מרחבי העולם. אנחנו שולחים להם באופן שוטף מידע, רעיונות לסיפורים, רשימות קשר וכדומה. קהל היעד שאליו אנחנו ממענים את המידע הם אנשים שמתעניינים או עוסקים בסכסוך הישראלי־פלסטיני או בנושא המזרח התיכון, חלקם הגדול תומכי ישראל. הם מפיצים את החומר שלנו הלאה לעוקבים שלהם, וכך תפוצת המסרים שלנו גדלה".
דקל־פלייסיג מדגישה כי "המטרה שלנו לא נגמרת בלהשפיע על דעת הקהל ולהביא אנשים למצב שבו יאהבו יותר את ישראל. השלב הבא שלנו הוא גם שיפור וחיזוק היחסים בין ישראל למדינות השונות".