אולי זה הזמן לדבר על חסימת כבישים, פעולת מחאה שנעשתה לשגרה. אולי זה הזמן לשאול: בשם מי ומה הותר לפועלי מלט, לכיתה חרדית בדלנית, לנכים פנתרים, לעובדי תעש, לעובדי טבע, לעובדים סוציאליים, לאתיופים, לפעילות נגד אלימות נשים לחסום לנו את הדרך. נסו למנות את מספר החסימות השבועי, החודשי, השנתי. המספר גדול.
בזירה צפופה בחדשות, עמוסה בריגושים, קשה לזכות בתשומת לב למחאה. הנשים רוצות להשמיע קול, אבל הדחפורים בגבול הצפון מרעישים יותר. מה עושים? מעמידים את הנהגים בפקק. שיסבלו קצת. הנשים סובלות מאלימות, אתם תסבלו בדרכים. המפגינים כועסים, גם אתם תכעסו. המפגינים משחיתים זמן יקר, גם אתם תשחיתו.
בפעם הבאה שידברו אתכם על מיעוט המכופף את טובת הרוב, נאמר חרדים שמקבלים כסף, או מתנחלים שעושים קומבינה, או עשירים שנהנים ממים מוזלים לבריכה ביישוב חקלאי – תחשבו גם על ההפגנות האלה. על המיעוט המעמיד את הרוב בפקק. על המיעוט הקובע מי ידייק ומי יאחר, מי יתחמק ומי ינמק. נאמר שיש בעיה של אלימות נגד נשים במגזר הערבי, למה זה מחייב אתכם לעמוד בפקק בתל אביב? נאמר שבעדה החרדית רותחים על מעצר עריקים מצה״ל, למה זה מחייב אתכם לעמוד בפקק בירושלים?
פעולה משטרתית נחרצת, קשוחה, יכולה למנוע את התופעה הזאת. להציל את הרוב המבקש לחזור לביתו, או להגיע בזמן לתיאטרון, או להדליק נר חנוכה אצל הבת דודה, מיד המיעוט שרודף כותרות. פעולה משטרתית כוחנית נדרשת. אבל המשטרה עסוקה כנראה בעניינים אחרים. או סתם מפחדת. היא כנראה מפחדת. אם תפנה נכים מהכביש, זה לא ייראה טוב בטלוויזיה. אם תדחק נשים למדרכה, יאמרו שהשוטרים הם הזרוע הארוכה של התרבות הפטריארכלית האלימה. כפי שכבר הוכח בבתי משפט, רק לחרדים המשטרה באמת מרביצה, ולפעמים לערבים. וגם את זה היא לא עושה ביעילות הנדרשת.
אולי זה הזמן לחשוב מחדש על ההיתר להרביץ. לפזר בכוח. להתעקש על זכותם של הרבים להשתמש ברשות הרבים. מדינה נמדדת בוודאי במידה שהיא מאפשרת לאזרחיה להפגין. מדינה צריכה לאפשר לאזרחיה להפגין, להרים קול, לזעוק נגד עוול, אמיתי או דמיוני. ומצד שני, למדינה יש תפקיד ראשון במעלה לשמור על הסדר הציבורי, למנוע אנרכיה.
ישראל, מטבעה, היא מדינה קצת אנרכיסטית. לא כולם מרגישים צורך להתגייס, לא כולם מקפידים לדווח על הכנסות ולשלם מסים, לא כולם נוסעים רק במהירות המותרת, לא כולם עומדים יפה בתור. עד גבול מסוים יש חן באנרכיזם הישראלי. מעבר לו, הוא נעשה מטרד, על גבול הסכנה. כך כאשר מדובר בכבישים מרכזיים, בשעות של תנועה סואנת, בשגרה בלתי פוסקת של הפרעות. אנרכיה שאין בה טיפה של חן. אין סיבה להסכים לה.
בשם הרוב הצופר הגיע הזמן לדבר על זה, ואז לעשות. לפנות אותם מהכביש. אם אין ברירה, אז בכוח. זה יצטלם רע, זה יגונה מקיר לקיר. כתבים חמורי סבר ינשפו בשידור חי, מגישות באולפן ירימו גבה כך שכולם יבינו. אבל יש לי תחושה שבלא מעט בתים תלחש האישה לבעלה, טוב מאוד, וילחש הבעל לאשתו, הגיע הזמן, ותלחש הסבתא, באמת נמאס. הם יסגרו את החלונות, כדי שהשכנים לא ישמעו. הם ישפילו קול, כי לא נעים.
זה יבוא בקלות אם מדובר בחרדים או בערבים, שלהם כמובן אין זכות להפריע לנו. זה יבוא יותר בקושי אם מדובר באתיופים, כי אנחנו לא גזענים; או בנכים, כי כולנו מזדהים עם מצוקתם; או אם מדובר ברצח נשים, תופעה שמחייבת טיפול; או בעובדי מפעל מפוטרים, כי הלב יוצא אליהם; או בעובדים סוציאליים, כי להם בטח מגיע. ובכל זאת, יגיע. כי גם לנו נמאס. כי אם זה לא ייפסק, גם לנו לא תהיה ברירה אלא לחסום איזה כביש.