לראות את הילדים שגדלת איתם: פגישת מחזור שהחזירה אותי הביתה

הטור הזה הוא על הזמן המתעתע, על דברים שקרו או לא קרו. הטור הזה הוא על הסללה במובן הפחות מאוזכר שלה, על שיבה למקום החם ביותר – אינקובטור, אם תרצו. הטור הזה הוא על זיכרון, היה או לא היה. 
 

“צריך להיפגש”. פעמים אינספור שמעתי בשנים האחרונות את הצירוף הזה מילדים שלמדו איתי בבית הספר היסודי. הם כבר לא ילדים, וגם אני לא. צריך, נכון. אבל מי יוציא את ה”צריך” אל הפועל? “צריך ל”, למדתי מזמן, הוא צירוף שאומר “לא אני אעשה, אבל יש צורך שיקרה כך וכך”.
 

אז החלטתי שאעשה. זה התחיל בקבוצת וואטסאפ שאליה צורפו בזמן שיא לפחות שני שלישים מבני השכבה שלי, בבית הספר היסודי בית הכרם. כטבען של קבוצות וואטסאפ, ההתרגשות הייתה גדולה. אחר כך דברים התחילו להתעמעם. כל ניסיון לקבוע תאריך למפגש בהליך דמוקרטי כשל, אז החלטנו לעשות מעשה אנטי דמוקרטי ולהציב עובדות בשטח. צוות הפקה נמרץ יצא לדרך. המקום: אולם ההתעמלות של בית הספר. השעה: שמונה בערב. כל אחד הביא משהו. אבל בעיקר, כל אחד הביא את עצמו. 
 

ה”עצמו” הזה הוא מפתיע, אבל רק כלפי חוץ. בלראות את הילדים שגדלת איתם יש משהו שמשיל בפחות מרגע אחד את כל השכבות שהזמן העטה עלינו, ואת כל הקליפות שלבשנו במודע או שלא במודע. מתחת לקליפות, אני מאמינה בלב שלם, יושב אותו גרעין שהכרנו. די.אן.איי הוא אותו די.אן.איי, ולא משנה מה זימנו לנו החיים.

***

נוהגים לדבר על הסללה במובן השלילי שלה. ברור למה. פה נגלתה ההסללה במובן שונה. יש משפט שאומר, “גבולות השפה הם גבולות החלום”, כלומר המרחב של השפה שבתוכה גדלת הוא מה שיצייד אותך בחלומות שלך לעתיד. אם גדלת בתוך שפה גדולה ושאפתנית, יש סיכוי טוב שתגדל להיות שאפתן. חז”ל עלו על זה מזמן עם “נאה דורש, נאה מקיים”. בפנינו, בני השכבה שלי, דרשו חזור ודרוש להיות טובים, אכפתיים, ללמוד עוד ועוד ולגלות סקרנות. במובנים רבים זה הוכיח את עצמו. 
 

נכון, חלק התגרשו, חלק בהליכים, חלק חזרו בתשובה, חלק בשאלה, וחלק נשארו בדיוק כפי שהיו. אנחנו כבר בגיל שבו יש מי ששוקלים קריירה שנייה כי נמאס להם, ויש מי שמדברים על הילדים שלהם בעייפות, כי לכו תתמודדו עם מתבגרים בזמן שאתם עצמכם מרגישים בני 17 – שזה דבר מוזר מאוד. למרות הכל, בגדול, היה פה אוסף של אנשים מאושרים. אנשים שמוצאים בחיים שלהם דברים בעלי משמעות, והאושר, כך נדמה לי, טמון בכל מקום שבו יש משמעות.
 

מדהים לגלות עד כמה מי שהם לכאורה עוברי אורח, הופכים ברבות השנים לדמויות המעצבות את חיינו. דיברנו על המורים והמחנכים – ממלכה דש ז”ל שפתחה איתנו כל בוקר בשיר עברי, דרך המורה לאנגלית שנהגה להתרשע ולחלק את המבחנים בחזרה בציונים יורדים. היא לא חמלה גם כשהגיעה לציונים שהם פחות מקווי אוטובוס. “אבל היא הייתה מורה מעולה, ובזכותה אני יודע אנגלית”, אומר לי ח’, עילוי בפני עצמו, ובת שכבה נוספת, היום מורה בעצמה, הזכירה לו שאילו הייתה אותה מורה נוהגת היום כך, הייתה משוגרת אחר כבוד ממערכת החינוך והולכת לעשות רשע לביתה.

דיברנו על אביבה כהן, המורה המיתולוגית לערבית, שידעה לצרוח באופן מרשים מאוד אבל גם לחבק כשצריך ובזכותה כולנו יודעים להגיד בערבית ספרותית מצוחצחת “פצצה התפוצצה במרכז איראן”. ואי אפשר כמובן בלי המנהל טוב המזג יצחק בן יחזקאל, שצולם על ידי אחת מבנות השכבה ושלח את ברכתו. היפה בבנות השכבה, האמת.
 

אלה הזיכרונות המשותפים, אבל יש גם זיכרונות פרטיים, קטנים לכאורה, שהפכו לגורמים מעצבים בחיים של כולנו. לזיכרונות יש נטייה לקבל ישות משל עצמם. מי שהיה תלמיד שראה בעצמו חלש, גילה שחבריו לשכבה ראו בו דווקא דברים אחרים – כמו אומץ ותושייה. מרכיביהן האנושיים של חבורות שנראו מגובשות באותה עת גילו בדיעבד שהיו גם תככים ומזימות, ולהיפך -   מי שהרגישה דחויה, הבינה שלא כך נתפסה בעיני חבריה. “אין שמחה כהתרת הספקות”, טענו חז”ל. כמו ברוב המקרים, צדקו.