הצעת חוק התקשורת שאמורה לבוא לדיון בוועדת הכנסת היום עברה לא מעט שינויים, אך עדיין היא רעה במיוחד. נכון להיום, הצעת החוק מציעה להגן על ילדים מפני הסכנות בחשיפה לתכנים פוגעניים ברשת; הדרך שבה היא מציעה לעשות זאת? ובכן, לא פחות מרשלנית.
על פי ההצעה בגרסתה הנוכחית, מי שלא יודיע אקטיבית לספקית האינטרנט שלו כי הוא מעוניין בתכנים למבוגרים, לא יוכל לגשת אליהם. כאשר יודיע הבגיר כי הוא מעוניין בתכנים למבוגרים, הוא יצטרך מאותו הרגע לחזור על הודעה זו מדי שלושה חודשים. אבל לא זו בלבד, המידע - הן על הגלישה שלו והן על היותו צרכן של תכנים אלה - ייאגר, ובמדינת ישראל, מידע שנאגר הוא מידע שדולף.
ומכאן, לבעייתיות בהצעת החוק. היא מתחילה כאשר היא מציעה לחסום לא רק תכנים פורנוגרפיים, אלא גם אתרים שיש בהם משחקי מחשב אלימים, הסתה לאלימות או גזענות. האם יש אתר מאתרי הבית הגדולים בישראל שלא מכיל תכנים כאלה? תכנים שיש בהם רמיזות מיניות, צילומים של דוגמניות או קישורים למשחקים שיש בהם יריות? ככל הנראה שאלה יחסמו. האם התבטאות של חבר כנסת כזה או אחר או מועמד לראשות הממשלה, שיש בה קריאה נגד מגזר בישראל, אינה הסתה שצריכה להיחסם? האם תיאורים של יחסי מין בתנ"ך צריכים להיחסם?
גולשים באינטרנט. צילום: אינגאימג'
ובכן, כאן מתחיל הפתרון. גם אני וגם חברי הכנסת שולי מועלם ומיקי זוהר רוצים להגן על ילדים. אולם אני רוצה שההורים יקחו אחריות, וכל הורה יהיה חופשי להחליט עבור ילדיו מה רמת התכנים שייחשפו להם. חברי הכנסת מועלם וזוהר, מה לעשות, רוצים לקבוע אחרת. הם רוצים ועדה ממשלתית שמחזירה אותנו לימי החושך שבהם ועדה ממשלתית החליטה שלהקת הביטלס היא השפעה רעה על בני הנוער, ולכן לא תגיע להופעה כאן.
זו הבעיה המהותית בהצעת החוק: היא לוקחת את הכוח מההורים ומעבירה אותו למדינה, אולם פיקוח מדינתי על הרשת הוכח לא יעיל ואפילו מסוכן. לא הייתה מדינה שלא השתמשה בפיקוח הזה לחסימות פוליטיות. וכן, אם צריך להשוות, אז המדינות שמפעילות מערך דומה הן איראן, סין וקוריאה הצפונית.
