בכל פעם שגילויי הלאומנות הקיצונית בקרב ערביי ישראל מחריפים, ותמיכתם המילולית או המעשית בטרור מתגברת, יקום מישהו ויזכיר כי בחיפה חיים יהודים וערבים בדו־קיום מופלא.



השבוע שמענו כי ראש העיר החדשה של חיפה, ד"ר עינת קליש־רותם, כללה את שני נציגי "חזית חיפאית" (של מפלגת חד"ש) בקואליציה שלה, ושראש הרשימה, רג'א זעאתרה, עתיד להתמנות לסגן ראש העיר. גם אם קליש־רותם הבינה את עוצמת ההתנגדות הציבורית והממשלתית ונמצא תרגיל שבמסגרתו מס' 2 האלמונית של זעאתרה תחליף אותו - עמדותיו של זעאתרה ידועות: הוא סבור שחיזבאללה וחמאס אינם ארגוני טרור, ומלחמתם הרצחנית באזרחי ישראל היא "התנגדות לגיטימית לכיבוש". הוא גם טוען כי דאע"ש שאב את "ההשראה" למעשי הרצח המזוויעים שלו ממעשי התנועה הציונית ב־1948. זעאתרה אומר שאינו חבר בחמאס או בחיזבאללה אלא בתנועת חד"ש, הדוגלת לדבריו ב"שלום, שוויון ואחוות עמים". בנוסח אסד, למשל.
ראוי לציין כי במעשה הנבלה של שיתוף חד"ש במועצת העיר חיפה לא החלה קליש־רותם. גם יונה יהב כלל אותם בקואליציה שלו. ובראיון שערכתי עמו השבוע הזכיר עמרם מצנע כי גם כשהוא היה ראש העיר הם היו חברים בקואליציה, ושב והעלה על נס את הדו־קיום המופלא בעיר.
 

בחיפה מתגוררים כ־280 אלף בני אדם. כ־11% מהם ערבים, מחציתם מוסלמים ומחציתם נוצרים. האוכלוסייה הערבית בחיפה נמצאת ברמה סוציו־אקונומית גבוהה מאוד יחסית לאוכלוסייה הערבית בישראל. בעשורים האחרונים מחריפה והולכת ההקצנה הלאומנית בקרב הערבים בארץ. זו מתבטאת בעמדות "ועדת המעקב" הערבית, ב"מסמכי חיפה", בעמדות הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, ובנציגים שאותם שולחים הערבים לכנסת: חד"ש, בל"ד, רע"מ ותע"ל, המתחרים זה בזה בשנאת ישראל, בהזדהות עם הרשות הפלסטינית ושלטון חמאס בעזה, ותומכים בטרור שהם קוראים לו "ההתנגדות". 
 
יש בקרבנו "מומחים" המנסים לתלות את ההקצנה הלאומנית הזאת בתחושות הקיפוח של הערבים, בנחשלות ובעוני. איך יסבירו כל "המומחים" הללו את בחירתם של ערביי חיפה ברשימה הקומוניסטית הערבית שהעומד בראשה הוא תומך טרור גלוי? לכאורה נציגים לעירייה אמורים לדאוג לנושאים המוניציפליים המובהקים: חינוך, דיור, תברואה ושאר שירותים עירוניים. ובכל זאת בוחרים ערביי חיפה בנציג שנושא את הדגל הלאומני ותומך באסד ובנסראללה. והכל כמובן במסגרת "הדו־קיום המופלא".
 
# # #
 
רק תזכורת קצרה למאפייני הדו־קיום הזה. מראשית האינתיפאדה השנייה ספגה חיפה פיגועי התאבדות רצחניים: קו 16, קו 37, מסעדת "מצה", מסעדת "מקסים". ב־5 במרץ 2003 נרצחו 17 איש באוטובוס בקו 37 בשדרות מוריה. המחבל המתאבד הוסע לחיפה בידי אחיו של ערבי חיפאי. האח עצמו, מוניר רג'בי, ידע על הפיגוע המתוכנן ולא מנע אותו. הוא נידון למאסר עולם ושוחרר עם שאר שותפיו בעסקת שליט. 
 
במלחמת לבנון השנייה ספגה חיפה עשרות רקטות ונפלו בה חללים רבים, כאשר בוגר אוניברסיטת חיפה, עזמי בשארה, מייעץ לסוכן חיזבאללה על היעדים הרצויים לתקיפה. כשחוסל "רמטכ"ל חמאס" אחמד ג'עברי בעזה, סטודנטים ערבים באוניברסיטת חיפה עמדו דום לזכרו. ב־2007 פורסמה "הצהרת חיפה" מטעמו של מרכז "מדה אל־כרמל", מסמך לאומני קיצוני המייצג את עמדתם של אינטלקטואלים ופוליטיקאים ערבים רבים, השולל את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לפני כשנתיים יצא ערבי חיפאי משכונת חליסה, מוחמד שינאווי, למסע ירי ורצח ברחובות חיפה את גיא כפרי ופצע באורח קשה את הרב יחיאל אילוז. 
 
במאי השנה, כשמחבלי חמאס הסתערו על הגדרות ברצועת עזה, יצאו תהלוכות תמיכה בהם משכונות ואדי ניסנס וחליסה, וטקסי "יום הנכבה" מתקיימים באוניברסיטת חיפה מדי שנה למרות התנגדות שלטונות האוניברסיטה. בכל מבצע צבאי או מלחמה (לבנון השנייה, צוק איתן וכיו"ב) מפגינים הסטודנטים הערבים בחיפה את תמיכתם באויב ומאשימים את מדינת ישראל וצה"ל ברצח עם ובפשעי מלחמה. התיאטרון הערבי אל־מידאן הפועל בחיפה העלה את ההצגה "הזמן המקביל" על חייו של המחבל הרוצח וליד דקה בכלא הישראלי, ובתיאטרון התכוונו לקיים אירוע לזכרו של ג'ורג' חבש. כשזעאתרה יכהן בוועדת התרבות של חיפה, ניתן רק לשער לאן יוזרמו תקציבי התרבות, אשר בנט ורגב ניסו לעצור. 
 
אבל כשחוגגים בחיפה את "החג של החגים", חנוכה וכריסמס בכפיפה אחת, ודוכני אוכל ערבי גדושים סועדים - מתמוגגים כולם מ"הדו־קיום המופלא שלנו".

רג'א זעאתרה. עינת-קליש לא הראשונה שהכניסה אותם לקואליציה. צילום: פייסבוק

 
# # #
 
פרופ' סמי סמוחה מאוניברסיטת חיפה מקיים זה כ־40 שנה סקר ובו הוא מודד את יחסי היהודים־ערבים. בסקר האחרון שהתפרסם לפני כתשעה חודשים וסיכם את המגמות ב־2017 הוא מציין שפל חדש והקצנה עמוקה ביחסם של הערבים למדינת ישראל. למעלה ממחציתם אינם מכירים בלגיטימיות של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. הם מתנגדים לכך שישראל תהיה בעלת רוב יהודי, שהשבת תהיה יום המנוחה או שהעברית תהיה השפה העיקרית. רק רבע מהערבים היו מוכנים להשלים עם חוק השבות.  
 
פרופ' סמוחה מצא עם זאת סיבות לאופטימיות: 62% מהערבים חשבו שישראל היא מקום טוב לגור בו, והם מעדיפים אותה על פני כל מדינה אחרת בעולם. כ־77% דחו בבוז את הרעיון שיעברו להתגורר במדינה פלסטינית.
 
אבל פרופ' סמוחה כנראה לא הבין מה אמרו לו הנשאלים הערבים: לא דו־קיום נפלא הם ראו לנגד עיניהם. רובם שונאים את ישראל כמדינה יהודית, אך הם רואים את הגיהינום במדינות ערב וצופים בהשתאות בחיבוק הידיים שאותו נוקטת המדינה מול כל גילויי ההתנגדות למדינה מצד הערבים, ומול התמיכה בטרור. וכי למה לא יראו בישראל מקום נפלא לגור בו? כאן הם יכולים ליהנות מכל טוב הארץ וגם לתמוך בארגוני הטרור - ואיש אינו מעמיד אותם לדין, אף על פי שמדובר כמובן בעבירה מפורשת ובוטה על חוקי המדינה. הפרקליטות נמנעת מהגשת כתבי אישום נגד ערבים המבטאים תמיכה "בהתנגדות" אף שהם יודעים היטב כי זוהי תמיכה מפורשת בטרור. 
 
זהו "דו־קיום" חד־צדדי. היהודים הולכים ומתקפלים מול ההקצנה הערבית. מינויו של רג'א זעאתרה לסגן ראש העיר בחיפה הוא רק העדות האחרונה לתהליך. הוא יכול לתמוך בחיזבאללה, ותושבי חיפה ישלמו את משכורתו. צודק זעאתרה כשהוא אומר שאם העמדות שהוא מבטא הן עבירה על החוק - היו צריכים להעמיד אותו לדין עליהן. אבל יש דין - ואין דיין. והחוק נגד תמיכה בארגוני טרור ושלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית הוא אות מתה בספר החוקים. 
 
לא על הערבים שונאי ישראל אני מלין. הללו אויבים גלויים מבית. אלא נגד פרקליטות המדינה ועיריית חיפה, העוצמים עיניהם מראות את ההסתה והשנאה והתמיכה בטרור וקוראים להן "דו־קיום".