ובכן, ליידיז, אנחנו כבר לא שואלים למה אתן מתכוונות כשאתן אומרות "לא", אבל למה לעזאזל אתן מתכוונות כשאתן אומרות "כן"? אתן יודעות מה? פעם היה ברור שאישה אומרת קודם כל "לא", בגלל מחויבותה המגדרית לקודים התנהגותיים שעבר זמנם: גם אם היא הייתה מאוד בעניין, היא חיכתה שהגבר יעשה את הצעד הראשון. גם בתום העידן שבו כדי לצאת עם מישהי נזקק הגבר להסכמה של גבר אחר - בדרך כלל אביה - הציפייה הייתה שיחזר, שיתאמץ שיראה שלא רק ב"זה" הוא מעוניין, אלא בה עצמה. ההתעקשות של הגבר לא לקבל את ה"לא", פשוטו כמשמעו, הייתה בעיניה הוכחה לכך שהוא רציני בכוונותיו.
המהפכה הנשית, עוד לפני שהתמקדה כמעט כולה במס שפתיים של תיקון צורת הרבים של השפה העברית או בצעדי מחול שהדי־ג'יי מרטין סולוויג ביצע עם אדה הגרברג, כדורגלנית העונה, הייתה קודם כל מהפכה של שחרור מיני. העובדה שאישה ברבע הכדור הצפוני–מערבי (עם פה ושם גלישות לדרום אמריקה, אוסטרליה ועוד משלטים של המערב בטריטוריות זרות, ע"ע ישראל) יכולה להתחיל עם גבר שמוצא חן בעיניה, לקיים עמו יחסים בלי להיכנס להריון, לגוון את הפרטנרים שלה ועוד היבטים של המתירנות המינית שהיו שמורים עד לפני שנים לא רבות לגברים בלבד - היא שאפשרה לה להגיד גם "לא" אמיתי כשהיא באמת לא רוצה, מבלי להידרש למשחקים שהיו מצופים בעבר מעלמה חסודה.
רק שאחרי שכיסינו את ה"לא", אפשר לעבור ל"כן"? כי אם המסר האפור היה למסר חד וברור, הרי שדווקא הברור נכנס לאזור אפור משלו. פעם ה"כן" היה ברור: ציפיתם מאיתנו לעבוד קשה, להצליח, להגן ולפרנס. בתמורה היינו מקבלים סקס סדיר, פחות או יותר, מה שנחשב למילוי רצונו העיקרי של הגבר ולנשק בידי האישה, וכמובן - טיפוח של הבית והמשפחה, כיאה לאשת החיל.
פה ושם היה מצופה מאיתנו לקחת חלק במטלות הנשיות, במחווה שהייתה יותר רומנטית מאשר פרקטית, עניין שזיכה אותנו בתואר "עוזר" ("הוא בעל נהדר, לא תאמיני כמה הוא עוזר לה בבית", הייתה שחה פולנייה אחת לרעותה בניסיון לנקר את עיניה במעלותיו של האיש שהתחתן עם בתה), ממש כשם שהמשכורת שלכן, אם וכאשר יצאתן לעבוד, הייתה לא יותר מאשר "עזרה".
לא תמיד זה היה קל לנו, לא תמיד זה היה קל לכן, אבל חוקי המשחק היו ברורים פחות או יותר. העידן השוויוני החל דווקא בהצבת אתגרים על גבול הלא–מעשי בפניכן: ציפו מכן שלא תזנחו את התפקיד המסורתי של להינשא ולגדל ילדים מוצלחים, אבל במקביל נדרשתן גם לפתח קריירה, ובין העבודה שהלכה והפכה למחייבת ולתובענית לבין הילדים בבית, עוד לעבור בחדר כושר או באימון פילאטיס כדי שתוכלו להיראות בגיל 50 כמו שנראו פעם נשים בנות 30, משימה שעם כל הכבוד לפעלולים של טום קרוז ואנשי צוותו, ראויה הרבה יותר לתואר "משימה בלתי אפשרית".
נדמה לי שזה היה הרגע שבו הפסקתן להתרכז בעצמכן ועברתן אלינו. במקום להתמקד במעמד האישה, למשל בחרם צרכניות אפקטיבי על כל פירמה שלא תהיה מוכנה להציג ברבים (סליחה, ברבות) דוח שכר שיוכיח שוויון מגדרי בארגון (עניין שבעידן הרשתות החברתיות אפשר לארגן בתוך שעות), העברתן אלינו את אותה משימה בלתי אפשרית.
כיום מצופה מאיתנו להיות בני זוג שוויוניים, להכיל, להכיר ולהוקיר, אבל לעשות את כל זה בלי לזנוח את מחויבותנו להצלחה ופרנסה - ואם זה לא קשה לנו, אז לעבור בדרך מהמשרד הביתה בחדר הכושר כדי שהכרס שלנו לא תסגיר את גילנו וגם כדי לאפשר לכן לצעוק עלינו שבילינו בחדר הכושר בעוד אתן נטחנות עם הילדים. ממש כמו שנעשה לכן, הצבתן בפנינו מודלים בדמות דוגמנים עם ריבועים בבטן ובלי שערה אחת על החזה (שלא לדבר על אזורים אחרים), כאלה שגם אם נכלה את ימינו בצום ובפלאנק, לא ניראה כמותם לעולם.
רק שבלב, חלקכן לפחות, כולל מי שמשלמות מס שפתיים למאבק המגדרי, רוצות להחזיר קצת מהסדר הישן על כנו: שנמשיך לפרנס ונותיר לכן את הקריירה כאופציה, ושנמשיך להגן - למרות הגדודים המעורבים בקרקל ובשריון ואף שאחדות מביניכן הצליחו לסיים בהצלחה קורס טיס. וכך, בעוד אנחנו מתאמצים להפנים ולהכיל את תפקידנו החדש, אנחנו מקבלים מכן מסרים סותרים שמנסים לשמר דווקא את הגבר הישן.
לפיכך אנחנו לא נשאל יותר למה אתן מתכוונות כשאתן אומרות "לא", מבטיח, אבל באמ'שלכן, אפשר שתחליטו למה אתן מתכוונות כשאתן אומרות "כן"?