מאות נשים וגם כמה גברים התקבצו ביום שישי האחרון באולם הגדול של סינמטק תל אביב, כדי לשמוע עוד קצת על חייהן של אלנה גרקו ולינה צ'רולו, גיבורות סדרת הספרים "החברה הגאונה (הרומנים הנאפוליטניים)", שאותן הן ליוו משחר ילדותן ועד להפיכתן לנשים בוגרות ומסובכות למדי. הכנס "כמה"ה" - "כנס מכורות החברה הגאונה" - התקיים רגע לפני עליית הסדרה המבוססת על הספרים בהפקת HBO היום (רביעי) ב־HOT ובסלקום TV, ונטלו בו חלק הסופרת והמבקרת איריס לעאל, המתרגמת והמרצה שירלי פינצי־לב והמשוררת עדי קיסר.
עיבודם של ספרים לסדרות אינו עניין חדש כמובן, ורק מהתקופה האחרונה ניתן למנות את "משחקי הכס" שמבוססת על סדרת ספרי הפנטזיה "שיר של אש ושל קרח", "שרלוק", "שקרים קטנים גדולים" המבוססת על רב־המכר של הסופרת האוסטרלית ליאן מוריארטי, ואת "פטריק מלרוז" הגאונית, שהוסרטה על פי סדרת הרומנים הסמי־אוטוביוגרפיים של הסופר הבריטי אדוארד סיינט־אוביין.
אולם בניגוד לאלו, "החברה הגאונה" הפכה לתופעה תרבותית של ממש, שסחפה מיליוני קוראים ברחבי העולם, אשר עוקבים בשקיקה אחרי קורותיהן של אלנה (לנו) ולינה (לילה), העניות המרודות מנאפולי מוכת הפשע והייאוש.
אחת מהן, למשל, היא המתמודדת לשעבר לנשיאות ארצות הברית, הילרי קלינטון, שבפודקאסט הנשיאותי שאליו התראיינה ב־2016, חודשים ספורים לפני הבחירות, טרחה לספר למראיין כי "התחלתי לקרוא את 'הרומנים הנאפוליטניים' של פרנטה וזה פשוט מהפנט… שקעתי לגמרי בדמויות, בצלילים, במראות, בתחושה של להיות במקום שהסופרת תיארה בצורה יפה כל כך".
נאפולי, אחת הערים העניות, המסוכנות והצפופות ביותר באיטליה, הפכה לאחר צאת הספרים ליעד תיירותי מבוקש של שוחרי ספרות וטיולים שמבקשים לבקר באתרים שמככבים בארבעת הכרכים, שהבולטים שבהם הם בית הספר (הליצ'או) והספרייה שבהם כילו הבנות את מרבית זמנן, פיאצה גריבלדי שבה בילו והסתובבו, וכמובן החוף של האי איסקיה הסמוך, שבו התרחשו אירועים משמעותיים רבים.
"קודם כל, זאת תופעה מו"לית יוצאת דופן", אומרת לעאל. "ספרים מאירופה, ובטח מאיטליה, לא מצליחים בצורה כל כך גדולה בארצות הברית או באנגליה. מדובר בהצלחה הספרותית הגדולה ביותר של סופרת איטלקייה זה יובל. אני חושבת שאפילו אלזה מורנטה לא הצליחה בצורה כזו, למרות שהיא נחשבה לסופרת יותר משמעותית.
"מעניין להיות באיטליה ולשוחח על זה עם אינטלקטואלים איטלקים, כמו שעשיתי, כי הם לא מבינים על מה הרעש. הם לא מאוד מעריכים את הסדרה הזו, ובאיזשהו אופן מדברים עליה כעל טלנובלה. אבל הם גם לא ממש מעריכים את נטליה גינזבורג. מה שאנחנו יכולים להגיד על זה, ואנחנו רואים את זה כמעט בכל מקום, הוא שמשהו שמצליח בעולם הוא במקרים רבים בגדר 'אין נביא בעירו', ולא מתקבל בארץ המקור".
כך התמכרנו
הכרך הראשון של "החברה הגאונה" ראה אור בשנת 2011, והאחרון יצא שלוש שנים אחריו, ב־2014, מאת הסופרת בעלת השם הבדוי אלנה פרנטה. למרות שהשם היה מוכר בעולם הספרות כבר משנת 1992 בזכות שלושה רומנים, ספר מסות וסיפורי ילדים שכתבה, בעקבות ההצלחה המסחררת של הטרילוגיה גבר משמעותית העיסוק בזהותה המסתורית. תחקיר שנעשה חשף כי ככל הנראה מאחורי דמותה של האיטלקייה קשת היום מסתתרת בעצם עורכת ומתרגמת יהודייה בעלת ממון רב, בשם אניטה ראג'ה.
אגב, על אף שזהותה לא הייתה ידועה, המגזינים האמריקאיים "טיים" ו"פוריין פוליסי" בחרו בה ב־2016 כאחת מ־100 האנשים המשפיעים ביותר בעולם. "זו לא סופרת שלא הייתה ידועה, היא פרסמה שלושה רומנים בשם בדוי עוד קודם", מבהירה פינצי־לב.
"אני אישית חושבת שגם בן הזוג של ראג'ה, הסופר דומיניקו סטארנונה, היה קשור לכתיבה של 'החברה הגאונה', כיוון שיש הרבה דברים מאוד דומים בספרים שלו ושל פרנטה. חוץ מזה, קהל היעד של הסדרות מאוד שונה והתופעה התרבותית כנראה חזקה יותר מחוץ לאיטליה מאשר באיטליה עצמה".
את הצלחתה של הסדרה תולות המכורות בכמה סיבות. "האפקט שהוא עורר דומה לאפקט של הרומן הגדול של המאה ה־19, מרובה השמות, שבו אנחנו מעורבים כקוראים, וגורל הדמויות חשוב ונוגע לנו ללב, ואנחנו מרגישים שלמרות שגדלנו ברחוב הנביאים בתל אביב, אנחנו מכירים את נאפולי ואת כל האנשים בשכונה בעל פה", אומרת לעאל.
גם לדברי המתרגמת פינצי־לב, אחת הסיבות להצלחת סדרת הספרים נעוצה במעורבות האישית של הקורא. "אני חושבת שהיא נוגעת ברגשות מאוד בסיסיים ואנושיים, בחברות מאוד עמוקה לכל אורך החיים, ויש שם יחסי אהבה־שנאה שזה הסיפור הראשון - זה קין והבל", היא אומרת.
"זו הדרמה הראשונה שאנחנו מכירים מהתנ"ך, פשוט בלבוש אחר. יש בספרים המון כנות וישירות והמספרת חושפת גם את הצדדים המאוד מכוערים שלה וגם את הצדדים היפים והאוהבים, וזה פשוט כתוב טוב. וכמובן, מוכרים לי הרגשות האלה של החברה הטובה, שאני אוהבת אותה וגם מקנאה בה, עברתי אותם ואני לא היחידה".
יכול להיות שגם העיסוק בעיר עצמה, נאפולי, תרם לפופולריות של הסדרה?
"אני חושבת שכן. צריך לשים לב גם לאיך שנקראת הסדרה - 'הרומנים הנאפוליטניים'. אני גם טוענת שהגיבורה השלישית שם זו נאפולי, העיר שבורחים ממנה וחוזרים אליה. הרי אלנה כל הזמן בורחת וחוזרת, ולעומתה לילה אפילו לא מגיעה לרומא, במרחק שעתיים נסיעה. יש פה ציר מרכזי של נאפולי שסביבו הכל בעצם מסתובב".
בנשימה אחת
"ערכתי ארוחת ערב והיו פה כמה אנשי ספרות ומישהי שהטעם שלה מאוד־מאוד פיינשמייקרי, ד"ר לספרות ומרצה באוניברסיטת חיפה, נשבעה לי ש'החברה הגאונה' זה פשוט ספר מופתי והחלטתי לקרוא", מספרת לעאל על הרגע שבו התוודעה לסדרת הספרים. "אהבתי אותו ובאמת חשבתי שיש בו משהו מופתי, שהוא משחזר בצורה כל כך נוגעת ללב את הסימביוזיה הזו בין שתי ילדות, שכל אחת מהן נעזרת בשנייה כדי להגדיר את הזהות שלה, ויחד הן שורדות תנאים מאוד קשים. זה היה כתוב בצורה מאוד חיה עבורי".
"כשיצא 'החברה הגאונה' לא התאפקתי וקראתי בנשימה אחת את כל הכרכים באנגלית, לפני שתורגמו, ומיד דיווחתי לחברות שלי ממוצאים שונים - אנגליות, טורקיות וכו', וכולן התמכרו גם כן", מספרת גם ד"ר כנרת להד, מרצה בכירה בתוכנית לנשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב.
"מה שאני רוצה להגיד זה שראיתי עד כמה ה'חברה הגאונה' הפך למוצר תרבותי גלובלי, עצום בהיקפים שלו, עצום במכירות שלו, שגרר בעקבותיו המון דיונים חברתיים ותרבותיים".
למה התמכרנו אליה?
"יש לי כמה הצעות לפרשנות: בעידן החברתי־תרבותי שבו אנו חיות אין הרבה ייצוגים חזקים של חברות, אהבה וקנאה עמוקה, וזו אחת הסיבות שנשים מצאו את עצמן בסיפורים האלה ויכלו להבין אותם. גם את האופן שבו החברה ממש מעצבת את מי שאני ואת הגורל שלי, וזה לחלוטין ברור בדמות של המספרת, ולכן לא ברור מי החברה הגאונה ויש על כך ויכוחים.
"שנית, זה גם סיפור מדהים על מעמד ועל פטריארכיה, וגם שם הרבה נשים יכולות למצוא את עצמן. כמה ההחלטות והמעשים של האבות והבעלים קבעו וקובעים גורלות ומצמצמים אפשרויות וחלומות זה גם משהו שנשים מתחברות אליו, אם הן חיות בנאפולי ואם במרכז תל אביב".
איפה את נמצאת בוויכוח על מי הגאונה?
"לי לגמרי ברור שזו לא המספרת, אלא החברה שלה, שלא זכתה ללמוד מעבר לבית הספר יסודי, אבל הייתה הכי טובה ביסודי, עם הכי הרבה פוטנציאל. היא בעלת נפש פראית ויצירתית ולמדה לטינית ויוונית עוד לפני שהמספרת למדה.
"כשהמספרת מדקלמת את הקטע שהיא כתבה ומקבלת על זה ציון מאוד גבוה, היא בעצם מדקלמת את מה שהחברה שלה אמרה".
יכול להיות שגם המסתורין שאפף את זהותה של הסופרת תרם להצלחה הגדולה?
"לא נראה לי, זה הטקסט עצמו שגרם לטלטלה. אני חשה ריקנות מאז שסיימתי לקרוא אותו. בשיחות שהיו לי עם קולגות וחברות לא דיברנו מעולם על זהות הסופרת. הטקסט הרבה יותר מעניין מאיזה ניחוש ורכילות על מי היא. אם אישה מבקשת לשמור על האנונימיות שלה, אז בואו נכבד את זה. לא צריך לדעת הכל".