הנשיא הבלתי צפוי של ארצות הברית הפתיע בשבוע שעבר, בהודעה בלתי-צפויה על הכוונה להוציא בתוך חודש ימים את הכוחות האמריקאיים מסוריה. כל נימוק לצעד מפתיע זה – אין בו כדי להרגיע לא את הכורדים ולא את ישראל, שנותרה למעשה לבדה מול אויביה בסוריה ובלבנון. בכל הנוגע לחזית הצפון, יהיה מעתה על מקבלי ההחלטות אצלנו להדק עוד יותר את הקשר והתיאום עם בעל הבית האמיתי באזורנו, הלא הוא פוטין.
השאלה היא אם ידידתנו הגדולה “תפצה" אותנו בעקבות יציאתה מסוריה. ארצות הברית יכולה לעשות זאת בשני אופנים: האחד, הכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן. השני, קידום משא ומתן לשלום בינינו לבין הפלסטינים. הצעה להכרה בריבונותנו בגולן כבר הונחה על שולחן הסנאט. הדרך לחקיקתה ארוכה, הסיכויים להעברתה קלושים, אבל בוודאי אין לזלזל ביוזמה זו, שמועלית זו פעם ראשונה מאז מלחמת ששת הימים ומאז החלת החוק והשיפוט של ישראל על אזור חיוני זה.
לא פחות חשובה מזה היא “עסקת המאה" שמתבשלת בבית הלבן. שוב ושוב מדברים עליה, מגבירים ציפיות, ואין משחררים בינתיים ולו פרט אחד ממה שכבר נכלל בה. השגרירה היוצאת באו"ם, ניקי היילי, אמרה במועצת הביטחון שממשל טראמפ מכין עבור ישראל והרש"פ תוכנית “שונה מאוד מכל הניסיונות הקודמים ליצור שלום בין הצדדים".
התוכנית, לדבריה, “מכירה בכך שהמציאות בשטח במזרח התיכון השתנתה בדרכים רבות־עוצמה וחשובות" - וכבר היה אצלנו מי שפירש זאת כהכרה בהתיישבות הישראלית בחבלי יהודה ושומרון. עם כל הכבוד לטראמפ ולהיילי, וההערכה למאמצי השלום שלהם, חדשניים ומקוריים ככל שיהיו, יש רק עיקרון אחד בעל סיכוי להוביל להסכם שלום - משא ומתן ישיר. אין אפשרות לכפות פתרון מבחוץ, להפריח לחלל האוויר המזרח־תיכוני בלון של תוכנית כלשהי ולצפות שהצדדים יקבלו אותה. אין נוסחת קסמים כזאת.
טראמפ מראש חשוד על ידי הפלסטינים באהדת יתר לישראל. לכן הוא יעשה מאמץ להראות שאין ב"תוכניתו" הטיה לטובת בעלת בריתו במזרח התיכון. ייתכן כי הנשיא - שלדבריו אינו רוצה עוד להיות “השוטר האזורי" – מצפה כי ישראל תקבל את תוכניתו כלשונה, שהרי היא מבית היוצר של המעצמה הידידותית לה ביותר.
ואולם, במזרח התיכון כללי המשחק שונים בתכלית. ככל שהתוכנית תהיה “מאוזנת", עסקה שאין בלתה, להערכת מבשליה בקדרת וושינגטון, נראה שגם הפעם ידחו הפלסטינים את התבשיל החם שיוגש להם ולנו, כנראה במחצית הראשונה של 2019.
בדבריה של היילי נכלל משפט חשוב: “את ההחלטות הסופיות יכולים לקבל רק הישראלים והפלסטינים". לאמור, גם ארצות הברית מבינה, כי עם כל הכבוד והיומרה, המילה האחרונה – חותמים על הסכם שלום אם לאו - היא של הצדדים לסכסוך. ההישג היחיד שארצות הברית יכולה לצפות לו, הוא גרירתם אל שולחן המשא ומתן. זה יוכל להתממש רק אם הצד הערבי־פלסטיני יסיר את כל התנאים המוקדמים שלו לפתיחת משא ומתן לשלום ויחדל באופן מוחלט מתעמולת ההסתה ומהטרור הרצחני.
אם זה יקרה, אפשר יהיה להתחיל בדו־שיח ישיר, שעצם קיומו מלמד על נכונות שני הצדדים לפשרות הדדיות ולוויתורים על מלוא התביעות, כדי לסכם עסקה. ארצות הברית תוכל לסייע מאחורי הקלעים, אבל לאפשר למשא ומתן הישיר להתנהל ברציפות, כאשר כל צד מניח על השולחן את דרישותיו ושאיפותיו, יהיו מרחיקות לכת ככל שיהיו. הן יהיו נקודת פתיחה לדיונים מורטי עצבים, שיהיו בהם מעלות ומורדות, אבל מקדמי שלום.
גם הרעיונות האמריקאיים יונחו על השולחן, אבל בשיח הישיר הזה ישלוט העיקרון שלפיו אין כפיית רעיונות מבחוץ, אין לוחצים ואין מזרזים. במצב הגועש באזורנו, באיומים המתעצמים וכאשר ארצות הברית מפתיעה בהודעתה כי היא מתנערת משום מה מתפקידה בסוריה, תרומתה לשלום המיוחל יכולה להיות בעיקר בהושבת נציגי הצדדים לסכסוך הישראלי־פלסטיני אל שולחן המשא ומתן הישיר. השולחן יכול להיות בוושינגטון, אבל עדיף שיהיה לסירוגין בירושלים וברמאללה.