בתחנת האוטובוס בפרדס חנה עמדנו אני וחייל שהביט פעם בי ופעם בטלפון שלו. הוא נראה לי מהורהר, כמו רצה להגיד לי משהו, אבל בגלל קודים חברתיים כאלו ואחרים התבייש. כשהטלפון התחיל לרטוט בלי הפסקה, הושיט לי אותו ואמר, "היא מציפה אותי בהודעות, אני לא מצליח להיפרד ממנה יפה. אף על פי שנשא איתו רובה תבור משופצר לעילא ולעילא (האמינו לי, שנתיים בתוך נשקייה בבקעת הירדן לימדו אותי דבר וחצי דבר), נראה חסר אונים ויותר מכך, קשה היה שלא לראות את הפחד שבו היה שרוי. "תעני לה, בבקשה ממך", התחנן. הבטתי על מסך הטלפון הסדוק שלו. בתוכנת המסרים רצו עשרות סימני שאלה, ותחת כל שורה שלהן שאלה אחרת.
"ככה פתאום?".
"יש לך מישהי? אני יודעת שיש!".
"איך אתה זורק אותי יומיים לפני יום ההולדת שלי?".
"זה כי אין לי מספיק כסף לקנות לך מתנה?".
"אתה אוהב אותי בכלל?".
"למה אתה לא עונה לי?".
"נו תענה!".
***
צער האהבה הראשונה, אין כואב ומעציב ממנו, לבי נכמר על הנערה הבוכייה מהעבר השני של הטלפון, ובכל זאת, מראה החייל המתחנן שעמד פיזית אל מולי שם אותי בצד שלו, אם רציתי או לא.
"אתה כבר לא אוהב אותה?", שאלתי. "נו, תפסיק לרעוד ותענה לי!".
החייל מלמל: "אממ תראי... אני לא חושב שאנחנו מתאימים... ואני גם יוצא אחת לשלוש שבתות ו...".
הוא לא היה צריך להוסיף עוד, ברור כל כך היה לי שהוא חיפש מישהי לכיופים והיא חיפשה מישהו לאהבה. פתאום המקרה הזה לא היה תחת צִלם של האוהבים הצעירים, אלא כלל עולמי.
"את כל כך יפה, באמת", כתבתי לה בשמו, "נתת לי ימים טובים, ואני אזכור אותך תמיד כמישהי שאהבתי להיות לצדה. אבל הלב והראש שלי עסוקים עכשיו בשירות הצבאי שלי ובטיול שאחרי, אל תכעסי עלי, אני מצטער". הגשתי לו את הסלולרי וציוויתי "תקרא". הוא חייך. "נראה לך שזה ירגיע אותה?", שאל. "תשלח כבר וזהו".
הוא שלח. היא הקלידה משהו ומחקה מיד, אחר כך שוב הקלידה ושוב מחקה, וכשהגיע סוף כל סוף האוטובוס לחריש, העיר הצעירה, שאליו עלינו שנינו, הוא התיישב לידי והגיש לי את הסלולרי שלו. הנה, היא ענתה. על המסך הופיע רגשון עצוב ומתחתיו כמה אותיות. "בהצלחה", כתבה לו, ובאותו הרגע הרגשתי את צערה, קיוויתי שלא נתנה את מעשה האהבה לאותו החייל הבוגר מספיק כדי להחזיק נשק אבל לא כדי לדעת את רזי האישה.
בנסיעה המפרכת לחריש, היישוב הצעיר שבו בחרו אחותי ובת זוגה לגדל את התאומים שנולדו להם, הבטתי אל הצדדים. החייל כבר שקע בשינה, והאוטובוס התרוקן. אהבתי את הנוף, אומנם זו אפילו לא מחצית הדרך עד הצפון אבל בכל זאת, השדות כבר נצבעו בירוק, ריח האדמה חודר מבעד שמשות האוטובוס וכמה, פרות קדושות או לא (את זה יגיד הזמן) מהלכות בשדה ומלחכות עשב. העייפות כבר קיננה בי, הייתי אחרי מונית, שתי רכבות ועוד נותרו כמה דקות בתוך האוטובוס הישן.
כשנכנסנו אל העיר הצעירה שרק עכשיו מתחילה להתגבש ולהתאכלס ביותר ויותר זוגות צעירים שמאסו ביוקר המחיה של המרכז, בפיח, בעשן ובצפירות נהגי המוניות, חזרתי אחורה, אל ארץ ישראל הישנה והטובה. ברגע אחד קטן, של פנייה ימינה אל תוך היישוב, חוויתי משהו שטרם הרגשתי לפני כן, חוויתי את המשפט שבו השתמשתי בלא מעט מסיפורי ואף על פי כן, מעולם לא ראיתי אותו בעיני, חוויתי את "באנו לבנות ולהיבנות" על בוריו, וכמה טוב שזה היה.
בתחנת האוטובוס הראשונה שבה עצרנו, שלושה מובילים הורידו ממשאיתם מיטת תינוק, ארגזי צעצועים ושני סל–קלים והכניסו הכל אל בניין חדש שנראה כי טרם אוכלס. אמא צעירה נשאה בידה תינוק ובידה השנייה אחזה בילד שסביב פיו היו פירורי במבה ואמרה, "אתם רואים איזה יופי? לכל אחד יהיה חדר ואפילו חדר משחקים!". "יש!", קפץ הילד, "אני אוהב משחקים!". חייכתי לעצמי ונהג האוטובוס המשיך לנסוע.
מן החלון ראיתי מרכז מסחרי שלם ובו שתי חנויות מתפקדות ועוד שתיים בבנייה. באחת מהן מירקו את השמשות גבר חייכן ואשתו ההרה, הם לא התעצלו ולא הביאו חברה חיצונית שתעשה זאת. הוא מילא מים בדלי קטן, והיא, במגב ארוך הצליחה להגיע עד אחרונת השמשות ולנקות. כל אותו הזמן אחז באגנה ועם תנועותיה התנועע גם הוא, עד שצחקה והתיזה עליו מעט מן המגב. ידעתי שזה העסק הראשון של שניהם ובעוד כמה חודשים ייבנה גם העסק השני. בתחנה השנייה שבה עצרנו עלו שתי נשים מבוגרות והתיישבו בכיסאות הקדמיים. "מה שלומך, לאוניד?", שאלו את הנהג, "יש לנו מישהי מדהימה להכיר לך! תזכור מה אנחנו אומרות לך, בקרוב היא עוברת לפה, תתכונן להתאהב". הנהג צחק וקרץ להן מן הראי. "מה יעזור שתקרוץ לנו?", שאלה אחת מהן, "אנחנו כבר מלאות באבק דרכים". הפעם צחקתי גם אני.
החייל, שהרגיש מספיק בנוח להניח ראשו על כתפי, התעורר ושאל: "הגענו, המפקדת?". "איזה מפקדת?" סידרתי את חולצתי ובדקתי שאין עליה שאריות רוק, "תתעורר, העיר הזו לא כזו גדולה, שלא תפספס את הבית שלך".
***
באותה הנסיעה ראיתי השקה של מתנ"ס חדש, עשרה אנשים עומדים בפתחו ואיש כבד משקל גוזר סרט מאולתר, ראיתי כמה ילדים דתיים משחקים מחבואים עם ילדים ללא כיפה על ראשם וראיתי שלוש מתאמנות ביוגה בגינה הנקייה כל כך, שכן, רק הרגע נבנתה, מתקניה ושתיליה עוד צעירים כל כך וחפים מכל לכלוך. היה שם ריח של חדש ושל טוב, משהו חף מכל אינטריגה ונטול כל לחץ של ערים שאליהן אני רגילה.
בתחנה הרביעית או החמישית ירדתי, בדיוק לפי ההסבר של אחותי. אחרי עלייה קטנה הגעתי אל "מתוק לי", הקיוסק הקטן שהקימה יחד עם גיסה והנה היא, אחותי הצעירה ביותר, בת הזקונים של הורי, עומדת מאחורי קופה קטנה ולוחשת לילדה קטנה עוד יותר שתוסיף עוד כמה ממתקים לשקית על חשבון הבית, אבל שלא תספר לאמא, כי היא לא לוקחת אחריות על העששת שלה. הילדה נחפזה והוסיפה.
כשהבחינה בי אחותי, יצאה וחיבקה אותי. "נו? איך העסק שלי?", שאלה. לא ידעתי מה לומר לה, לא ידעתי איך להביע את גאוותי על כך שהתחתנה עם אהובת לבה, על כך שילדו שני ילדים בריאים ויפים, ניתאי ומילה, ועל כך שאזרה אומץ, עברה למקום חדש וכמעט לא פופולרי, פתחה בו עסק ובכך, בין שהיא יודעת זאת ובין שלא, הניחה עוד לבנה בתקומתה ובבנייתה של המדינה הזו. אז לא אמרתי כלום, רק חיבקתי אותה ושאלתי אם מותר לי לקחת כל ממתק שארצה בלי לשלם. "נו תיקחי כבר", אמרה החסכנית בחוסר חשק. יומיים שלמים ביליתי שם בחריש איתה, עם אחייני החדשים ועם תושבי חריש המשמחים. הגדלתי לעשות ואפילו הצטרפתי לפורום העיר בפייסבוק, ובזמן שבפורומים אחר אצבעות מאשימות מופנות כלפי כל מי שרק אפשר, בפורום הספציפי ההוא, תשבחות, עידוד רב לכל עסק חדש שנפתח, סירים הנשלחים לכל יולדת וברכת "ברוכים הבאים" בדמות זר פרחים יפה מקבל פניו של כל תושב חדש. אולי זו רק ההתחלה ואולי לא, אין לדעת, אבל משהו טוב מתבשל שם בחריש, ביישוב הבוסרי בדרך צפונה.
אחרי שהחשיך וקצת לפני שנעלה אחותי את הקיוסק, הגיע אליו איש צעיר ומתנשף. "סליחה שאיחרתי, אבל תסכימי למכור לי כמה שוקולדים? יש לי דייט עוד כמה דקות". הבטתי עליו, היה זה אדון חייל. כשהבחין בי בלע את רוקו. "נו, אל תשפטי", ביקש. אחותי לא הבינה על מה מדובר, לחשתי לה שלו דווקא לא תעשה הנחה, הוא שמע זאת ובחיוך קיבל עליו את הדין. גם הוא, כמו היישוב הזה, עדיין לא מגובש לגמרי ובכל זאת, בשניהם יש קסם שקשה עד בלתי אפשרי להתעלם ממנו.