פרולוג



אהיה גלוי לב ואפתח בווידוי: פיטר פן לא היה אף פעם מישהו שרציתי להידמות לו. להפך, כשהייתי ילד לא הבנתי איך ילד רוצה להישאר ילד עם כל המבוגרים האלה שמנדנדים לו ומכריחים אותו לעשות דברים איומים כמו לקום בבוקר לבית הספר ולצחצח שיניים ולא להרעיש בצהריים ולאכול את מה שהוא שונא וללכת לישון מוקדם כשהם - ולא הוא - עייפים.



אני גם לא מבין כל כך איזו מין מחמאה היא זו שאומרים על מישהו מבוגר שהוא פיטר פן. הרי מתכוונים להחמיא לאיש ובעצם מה שאומרים עליו זה שהוא אינפנטיל.



בתיה שושני, שהייתה שותפה בלתי נפרדת שלי להפקות בגלי צה"ל, סיפרה פעם לאמא שלה על מישהי שהיא פגשה אחרי הרבה שנים. "היא נורא הזדקנה", העירה בתיה. "טפו", אמרה אמא של בתיה, "שהשונאים שלי לא יזדקנו לעולם".



בתיה לא הזדקנה. בהלוויה שלה, כשראיתי את רחל, אמא שלה, גוחנת על הקבר, הבנתי בכל העוצמה והכאב את משמעותו של משפט האיחולים שלה.



להישאר צעיר לנצח זה לא משהו שמישהו בארץ שלנו מאחל לעצמו וליקיריו. משום כך אני מרגיש לא כל כך בנוח כשאני שומע את רמי קלינשטיין שר:





שיהיו ידיך עסוקות



וצעדיך מהירים



שיהיה ביתך יציב



מול רוחות השינויים



שבלבך תהיה שמחה



וישירו את שירך



שתישאר צעיר לנצח



(בוב דילן / תרגום: יאיר לפיד)





מצד שני, כמו שאומרים, לקוות שהילד שלך יישאר ילד כמו פיטר פן ולא ייאלץ להגיע ללשכת גיוס זה בהחלט חלום שאני יכול להזדהות איתו.





"את תשלחי אותי לבית ספר?", שאל פיטר פן בעורמה.



"כן".



"ואחר כך למשרד?"



"אני חושבת שכן".



"ובקרוב אני אהיה איש?"



"בקרוב מאוד".



"אני לא רוצה ללכת לבית ספר וללמוד כל מיני דברים רציניים... אני לא רוצה להיות איש... זה יהיה נורא אם אני אתעורר פתאום וארגיש שיש לי זקן!"



(ג'יימס מתיו ברי / תרגום: אבירמה גולן)




תמונה ראשונה


מה שגרם לי להתאהב נואשות בפיטר פן קרה בשנת 1965. זה היה בתיאטרון חיפה. על הבמה ומעל ראשי הילדים באולם ריחף לו פיטר פן. תחשבו על זה שבאמצע שנות ה־60 מתרחש הקסם הזה על במותינו: פיטר פן מעופף לו באולם. מין פלא טכנולוגי שהגיע מהעולם הגדול ועד אז עוד לא נראה במקומותינו.



ואז מתרחש עוד פלא. אני מגלה שפיטר פן הוא בעצם היא. והיא, עוד פלא על כל פלא, זו אלילת נעורי. רק בת 26 אבל כוכבת–כוכבת. מאחוריה כבר כמעט עשר שנים של תפקידי מופת בתיאטרון ובקולנוע. והנה היא מגיעה לבמה כשהיא עפה ומרחפת ממש מעלי. מאז היא עברה דרך ארוכה ורצופת הצלחות. היא כלת פרס ישראל ונחשבת למלכת התיאטרון ולגברת הראשונה של הקולנוע. אבל אני אזכור אותה כפיטר פן שמרחף מעלי ושמתחנן להצלתה של טינקרבל, הפיה הגוססת.



ג'יימס מתיו ברי. צלם : Herbert Rose Barraud
ג'יימס מתיו ברי. צלם : Herbert Rose Barraud




צריך הרבה, הרבה מחיאות כפיים. כן הרבה מחיאות כפיים. כן, אני שומע. מחיאות כפיים. אל תיתנו לטינקרבל למות. תנו עוד מחיאות כפיים! טינקרבל, את שומעת? מחיאות כפיים. את שומעת? עוד ועוד מחיאות כפיים מכל הילדים שלא מסכימים שאת תמותי לך פתאום ותעזבי אותי לבד, פיה שלי, את שומעת?



("פיטר פן" / מחזה ושירים: אורי פסטר)





אפילו השבוע, אחרי 53 שנה, כשהתקשרתי לגילה אלמגור והזדהיתי בתור הגרופי הוותיק שלה, היא ידעה בדיוק מי המדבר.






תמונה שנייה


ג'יימס מתיו ברי, היוצר של פיטר פן, היה מישהו שראוי בעצמו לשמש כגיבור של ספר, או אפילו של סדרת טלוויזיה. ברי, יליד סקוטלנד, נולד למשפחה ענייה. הוא לא גדל. הוא נשאר נמוך קומה בגלל תת־תזונה. מי יודע, אולי זו הסיבה להולדתו של פיטר פן, הילד הנצחי.



מה שידוע בבירור הוא שברי - שלא היו לו ילדים משלו - חבר למשפחה שהכיר במקרה בגני קנזינגטון בלונדון. הוא התאהב בשלושת ילדי המשפחה, ויש אומרים שהתאהב דווקא באמא שלהם, שילדה בינתיים עוד שניים. להם היה מספר את סיפוריו. כשאם המשפחה נפטרה ממחלת הסרטן, הוא אימץ את חמשת הילדים ודאג לכל מחסורם, אבל דרש מהם התמסרות מוחלטת וכפה עליהם את כל רצונותיו.



פיטר היה שמו של הילד השלישי למשפחת דיוויס. הוא לא חגג את העובדה שפיטר פן נקרא בשמו. "לו רק היה שמי ג'ורג', או ג'ק, או מייקל, או ניקולאס, כמה דברים נוראים היו נחסכים ממני", אמר. אומרים שמכל חמשת הילדים דווקא פיטר היה זה שהכי תיעב את ברי. את הספר שלו הוא כינה "יצירת המופת האיומה".



בשנת 1960 נהרג פיטר כשהשליך את עצמו מתחת לגלגלי הרכבת התחתית בלונדון. לפני כן, במלחמת העולם הראשונה נהרג ג'ורג', הבן הבכור למשפחת דיוויס. חמש שנים אחרי מותו של האח הבכור נמשתה גופתו של מייקל, הבן השני יפה התואר מנהר התמזה.



ג'יימס מתיו ברי נפטר בגיל 77, לפני 81 שנה.






תמונה שלישית


בשנת 1989 חגגו אומני ישראל עשור לאמ"י, שהוא איגוד אומני ישראל, בערב נוצץ ומרהיב שנערך באולם תיאטרון גשר ביפו. לקול תשואות הקהל עלתה לבמה גילה אלמגור, שבאותו הבוקר נחתה בארץ אחרי שזכתה בעוד פרס, הפעם על "הקיץ של אביה", הסרט המצליח שלה.



אבל בערב ההוא היא הציגה הצלחה אחרת. "ועכשיו פיטר פן", היא אמרה והוסיפה: "זה מזכיר לי הרבה. לפני שנים הייתי מגיעה אל הבמה כשאני עפה. שנה שלמה מרחפת באוויר למעלה. והערב הזה פיטר פן הוא חנוך רוזן".



חנוך רוזן, הפיטר פן האולטימטיבי, כיכב אז בהצגה הכי מצליחה שחוגגת ממש החודש 30 שנה ומסרבת להתבגר כמו חנוך עצמו וכמו אורי פסטר, גם הוא סוג של ילד נצחי, שכתב וביים את ההצגה ההיא. מספרים שעד היום חיה ופועלת בארץ קבוצת נגועי פיטר פן, שמתכנסים באופן קבוע וחוגגים ביחד כל תאריך משמעותי ששייך להפקה ההיא ולאנשים שלקחו בה חלק.





לא רוצה לבכות, גם אם מאוד עצוב לי,



לא רוצה לחשוב מחשבות מבלבלות.



זה אני, ומה שאני מרגיש,



כי ככה לאהוב טוב לי, כך לחיות,



לא רוצה לקום עם הגדולים בבוקר,



לא רוצה ללכת עם התיק לעבודה,



זה אני ומה שאני מרגיש



כי אשאר לי כאן לחיות באגדה.



כי תמיד אשאר ילד לנצח,



ילד של תקווה, ילד אהבה



("פיטר פן" / מחזה ושירים: אורי פסטר)






אפילוג


יהודה אטלס שהוא "הילד הזה הוא אני", כותב בספר שלו "ילדים גדולים" ככה:





מי שניזון מן הגרסה הקולנועית שיצר וולט דיסני לפיטר פן עלול לטעות ולראות במחזהו–ספרו של ג'יימס מתיו ברי פנטזיה מתקתקה וחמודה, פשטנית למדי, שמעבירה את המסר הלא–מפתיע של "כמה טוב להישאר ילד וכמה רע להתבגר": הטוהר, התום, הדמיון, החופש, היעדר הדאגה וניקיון הדעת של תור הילדות, לעומת האפרוריות, העכרוריות, הסיבוך, הקושי, האחריות, הכבלים והחשבונאות של הבגרות. אבל יצירתו המקורית של ברי הרבה יותר עמוקה, מורכבת, מעניינת, רבת ניגודים ורב משמעית.





קיימת גם תסמונת פיטר פן, שהפסיכולוג ד"ר דן קולי מתאר אותה בספר שלו כך: "פיטר פן הוא גבר צעיר ועצוב. חייו מלאים בסתירות, בעימותים ובמבוכה. העולם שלו מלא בעוינות ובאכזריות. למרות הזחיחות שלו הוא צעיר שמוצף בדאגות. הוא נער שחי בתקופה מאוד מאיימת ומדאיגה. שבוי בתהום הפעורה בין הגבר שהוא לא רצה להיות, לבין הילד שהוא כבר לא יכול להיות".





אל תבכה, פיטר פן,



בחדר החולם פעמון של חצות מכה.



אל תבכה, פיטר פן,



הירח עומד בחלון ומחכה.





הובלת מצעד מנצחים בחרב ובשיר.



ילדים אבודים מוכרחים מלך להכתיר.





רעבים כמו כולם לנוסחה



שתפתור את הכל.



הם ימשיכו לגדול ויפקירו אותך



וימשיכו לגדול.





אולי אני נבוך מדי,



נחשב תלוש בין ידידי.



מביט עכשיו אל ילדי הקטנים,



עומדים על שפת האגדה



הם מגלים את החידה.



לקסם יש כל כך הרבה פנים



("פיטר פן" / צרויה להב)





ב–27 בדצמבר בשנת 1904 עלה פיטר פן לראשונה על הבמה. זה היה בתיאטרון הדוכס מיורק בלונדון. עברו כבר 114 שנה ומאז הוא לא יורד מהבמות וממסכי הקולנוע. אכן, פיטר פן לא מזדקן.





ילד מזדקן



ילד מתקלקל,



לומד את הפרינציפ



רק אחרי שהוא נופל.





מדבר לא טוב.



ילד, תעזוב.



זה מה שאמרים לו



כשהוא נופל ברחוב.





היום התעוררת בשתיים בצהריים



ראית מה השעה. איזה חושך בעיניים.



מה לעשות כשאבא מתעצבן,



אתה כבר השנה אמור להתחתן



("ילד מזדקן" / אלון אולארצ'יק)