בשעת לילה מאוחרת אוסף נהג משאית נער טרמפיסט. הנהג מורה לנער לדבר אליו כדי למנוע ממנו להירדם על ההגה. מתהווה דיאלוג בין אדם גס מן היישוב לנער הוזה, שאוצר מילותיו מוגבל ועילג. לאחר זמן נסיעה בלב יערות דרומיים ממלמל הנהג: "אתה צריך להיות בבית משוגעים. אתה נוסע במדינות האלה ואתה רואה שכולם כאן צריכים להיות שם. אנ'לא אראה בנאדם אחד שפוי עד שאני אגיע בחזרה לדטרויט".
"המדינות האלה" הן מדינות הדרום של ארצות הברית, והשיגעון, המוזרוּת והעדריות נטולת ההיגיון יתבטאו כך או אחרת בכל סיפורי הקובץ הנדיר. הנובלה "האלימים ישֹאוּה" (פלנרי או'קונור המעולה) החותמת את הכרך (ממנה לקוחה הציטטה שלמעלה), היא, לכאורה, סיפור חניכה שגיבורו הוא נער בן 14. למעשה, זוהי חניכה הפוכה, כלומר, חניקה. הנער פרנק לא יתפכח ולא ירכוש עצמאות. אם יש נצח אחרי מותה של הרוח האנושית, פרנק נידון למוות נצחי. זקן פנטי חטף אותו בינקותו וניתק אותו מהעולם המפותח והנאור. החוטף גידל אותו בקרחת יער נסתרת והלעיט אותו בהבלים דתיים כפייתיים. על סף הבגרות הנער מנסה למרוד באופן מעוות, אך נפשו המחוצה לא תוכל עוד לצמוח באורח תקין. בעיני העולם הנורמטיבי, אפילו בעיניו של נהג מחוספס, הוא ייחשב למשוגע שיש להרחיקו למקום שבו מוחזקים חולי רוח.
אפשר להחיל את דבריו של נהג המשאית על כל סיפורי האסופה, שנכתבו בידי סופרות דרומיות שפעלו בארצות הברית במחצית הראשונה של המאה ה־20. אילו שדים נוראים הבהילו את היוצרות בלילות רעים של ארץ שדוכאה תחת אמונות תפלות, דת דורסנית, בורות וגזענות מוּלדת. כתיבה היא דרך טובה לחסל שדים.
שני הסיפורים והנובלה שונים זה מזה, כפי ששלוש נשים שונות זו מזו, ועם זאת כל היצירות מציגות עולם הרמטי, מוגבל ומסויט. הקורא, האמור להניח את הסיפור על לוח עולמו הנורמלי, חווה אי–התאמות מקוממות. האווירה הפטאלית, הנרפית, מכה בכל הגיבורים, שמהלך חייהם נדמה כמתקדם תמיד לעבר טרגדיה מזוויעה. זר יופיע בקרב החיים לכאורה לפי תומם, והאלימות הכבושה תפרוץ. העוני שולט ברחוב האחד של היישוב, ומשמימה היא שגרת המפעל שבו עובדים התושבים ("הבלדה על הקפה העצוב"). אישה קפוצת רגש, שצורתה א–מינית ואולי גם לא אנושית, מגישה משקאות בחנות המכולת היחידה. גמד מעוות פנים מופיע בביתה ולרגע נדמה כי תחול תפנית חיובית. אך האיום תלוי תמיד באוויר וספוג בעפר הדרך. האיום הוא הממשות הוודאית בסיפור הזה של קרסון מק'קלרס. סופרת נהדרת, שלוּ נדרשנו לזקוף לזכותה רק את "צייד בודד הוא הלב" היינו קוראים מרוצים. בסיפור הזה היא מוכיחה שכישרונה הבשיל עוד ועוד. בבית הקפה שבראה מתחולל מופע אלים של נפשות מעוקמות, וצופה בו קהל סקרן ואדיש ככל קהל שההומניזם כבה בו.
זהו ספר עוצמתי שנכתב בידי נשים שנולדו בטקסס ובג'ורג'יה בתקופה שבה שרלטנים נשאו דרשות קולניות בפני קהל שטוף מוח וצלליות לבנות חטפו בני אדם שחורי עור ותלו אותם על עצי הדרך. מעשה העריכה כאן ראוי לשבח בזכות הצירוף המדויק תחת כותרת אחת, ההדרגה שבה מוגשים הסיפורים, והרלוונטיות הנרמזת למציאות חיינו ההולכת ומוגפת מפני הבינה לטובת צייתנות לאידיאולוגיות פנטיות. הסיפור "יין צוהריים" (קת'רין אן פורטר), הפותח את הספר, פורש מעין ציור אקוורל עצל של חווה נטולת שאיפות, שמשיחת צבע שמן אגרסיבית חודרת אליו לפתע. דמות אחת נאורה, מוארת בשולי הציור. זוהי דמות אישה, חולנית על שום רגישותה, קורנת שְפיוּת תבונית, מבודדת בתוך עולם שנדון לכליה.
"שלוש סופרות דרומיות", קת'רין אן פורטר, קרסון מק'קלרס, פלנר או'קונור, מאנגלית: משה רון,ידבורה שטינהרט, עם עובד, 369 עמ'
ספר מלבב
"הפיתוי להיות מאושרים" של הסופר האיטלקי לוֹרנצוֹ מַרוֹנֶה (יליד נאפולי, 1974) הוא ספר שמכונן מצב רוח סימפטי לקראת השנה הגויית החדשה. מרונה הקדיש אותו "לנשמות השבריריות, שאוהבות בלי לאהוב את עצמן", והמילים האלה כשלעצמן כבר העידו שהבחור מבין בבני אדם. בהמשך בא סיפור מענג שאישש את הסברה התחילית. למרות גילו הצעיר יחסית, הכותב בחר להתמקד, והוא מיטיב לעשות זאת, בדמות קשיש בן 77, שחוש ההומור שלו מציל אותו מנרגנות. בניגוד לאופנת הגיבורים הזקנים בנוסח הפנטסטי הסקנדינבי, בדרום איטליה אין לברוח אל מציאות מדומה.
כשאתה רואה את הספרה 8 נושקת לאפס באופק, עדיף לך לחיות במציאות הכי טובה שאתה מסוגל ליצור לעצמך. צ'זרה אנוניציטה, אלמן כבר חמש שנים, יוצר לעצמו את החיים שנותרו מתוך הנתונים הקיימים. הוא מתקשה לחלום, לא משקר לעצמו, ומלא אמפתיה כלפי חלשים ממנו, כולל החתול של השכנה. "הפסקתי לעשות בדיקות דם כשהבנתי שכשפיקחתי על הערכים שלי השליתי את עצמי שאני יכול לשלוט בחיי", הוא מספר בגוף ראשון. "הייתי מנצל את הזמן לרעה אילו בגילי לא הייתי קולט שאי אפשר לשלוט בכלום ושהדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לחיות". צ'זרה הנבון, המשעשע, העצוב, התומך, הוא הגבר האידיאלי לשנת 2019. למַרוֹנֶה, שיצר אותו, מלאו 44 בדצמבר המסתיים. יבורך היוצר! הוא היטיב עם לבי בלי לזייף או להגזים (מאיטלקית: יערית טאובר, כתר, 248 עמ').
דמיון חופשי
ספר לילדים, שכיצירות יוצאות דופן מסוגו עשוי להעניק דבר–מה גם למי שחשים כי רק הבגרות יאה להם. הילדה אלסה–מרי בראה לעצמה להקה בת שבעה אבּאים זעירים המלווה אותה ביומה. המצאה לא צפויה של דמיון ילדותי שמותר לו לפרוץ גבולות, מלווה באיורי המחברת פִּיָה לינדנבאום השוודית (ילידת 1955). ("אלסה–מרי והאבאים הקטנים", משוודית: דנה כספי, טל–מאי, ידיעות ספרים)
