האם לכנסת הבאה יש משמעות או שהמשפטנים שוב יקבעו כאן הכל?

"לא", ענה. "אומנם הימין הפרו־ישראלי יתחזק מאוד, אבל לא תהיה לניצחונו השפעה על מדיניות האיחוד האירופי כלפי ישראל. ההחלטות המהותיות בכל הקשור למדיניות חוץ ולנושאים מהותיים אחרים מתקבלות על ידי הנציבות בבריסל, ולפרלמנט אין השפעה על הנעשה שם. המחוקקים מוסמכים רק לפרסם חוות דעת והחלטות הצהרתיות". 
 

לכאורה המצב בישראל שונה. לכנסת יש סמכות לחוקק חוקים והממשלה, הבנויה על פי רוב מחברי כנסת, מיישמת מדיניות שנגזרת מהמנדט שנתנו לה הבוחרים. אבל בפועל - הביורוקרטיה בישראל, בשליטת מערכת המשפט, לוקחת מדי יום עוד ועוד סמכויות שבידי נבחרי הציבור. והכנסת, וכמוה הממשלה, מתקרבות בצעדי ענק למצבו של הפרלמנט האירופי נטול הסמכויות.
 

השבוע קיבלנו עוד דוגמה מאלפת של תהליך המשפטיזציה המתחולל בחיים הציבוריים בישראל. חשיפת המהלכים שהביאו להתפטרות הפתאומית של מפקד מחוז ירושלים והמועמד המוביל לכהן כמפכ"ל המשטרה, ניצב יורם הלוי, צריכה להדיר שינה מעיניו של כל מי שהדמוקרטיה בישראל יקרה לו.
 

על פי חשיפת חברת החדשות, הלוי האמין כי היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט תמך במועמדותו והתכוון להגן עליו בפני ועדת המינויים בראשות השופט אליעזר גולדברג ובפני בג"ץ במידת הצורך. זאת משום שבחוות דעתו של מנדלבליט קבע היועץ המשפטי כי אין מכשול משפטי בפני מינויו. ואם בהגנה על שלטון החוק עסקינן, הרי חוות הדעת של מנדלבליט סללה את דרכו של הלוי לכס המפכ"ל. לא כך?
 

ובכן, לא. לא כך. כי לא בשלטון החוק עסקינן.
 

הלוי והשר גלעד ארדן זומנו לישיבה בלשכה של מנדלבליט. לצדו של היועץ ישבו פרקליט המדינה שי ניצן והמשנה ליועץ המשפטי דינה זילבר. מנדלבליט הבהיר להלוי ולארדן כי עם כל הכבוד לשלטון החוק, החוק בכלל לא רלוונטי. נכון, הלוי צודק, אין בעיה משפטית באשר למינוי שלו. אבל הלוי לא ימונה בכל זאת למפכ"ל, כי מנדלבליט לא יגן עליו. אדרבא, הוא מתנגד למינוי.
 

ארדן והלוי השתוממו. למה? אם אין בעיה משפטית, איך היועץ המשפטי יכול להתנגד? מתברר שלפני שנים רבות, כאשר הלוי שירת כמג"בניק, הוא עבר עבירת משמעת "חמורה". ולדעתו של מנדלבליט, כך פורסם, מפכ"ל חייב להיות "צח כשלג". 
 

והלוי, שמעד לפני שנים רבות, אינו "צח כשלג", ועל כן מנדלבליט אינו מסכים שיהיה מפכ"ל. הוא לא יגן על המינוי, לא בפני ועדת גולדברג ולא בפני בג"ץ. אז שלום ולא להתראות ניצב הלוי. 
 

אפשר להתווכח עם דעתו של מנדלבליט. יש שיגידו כי טוב שיהיה מפכ"ל בעל עבר לא מושלם, שהרי מפכ"ל צריך מידה של חמלה כלפי עבריינים. יש שיגידו שמנדלבליט צודק. חשוב שמי שמופקד על אכיפת חוקים יהיה אחד שתמיד כיבד את החוק. העניין הוא שזה לא העסק של היועץ המשפטי. זו לא סוגיה משפטית. אין אף מילה אחת בספר החוקים הקובעת כי על מפכ"ל להיות "צח כשלג". 
 

מדובר בסוגיה הקשורה בנורמות; עניין של העדפה ותחושת בטן. ליועץ המשפטי לממשלה אין מומחיות מקצועית בקביעת נורמות שאין לשר לביטחון פנים או לאחרון חברי הכנסת. והם, לעומתו, הוסמכו בידי הציבור לקבל החלטות. מנדלבליט מונה על ידי ועדת איתור שלא הותירה לממשלה ברירה אלא למנות אותו.
 

מה שאנחנו רואים בפסילת מינויו של הלוי שלא על בסיס משפטי, בידי היועץ המשפטי לממשלה, אינו אלא דוגמה נוספת של תפיסת סמכויות שלטוניות על ידי פקידים משפטיים בלתי נבחרים מידיהם של נבחרי ציבור.

 

בישראל כיום אין מישור של עשייה ממשלתית או חקיקתית שבו המשפטנים - אם מדובר ביועצים המשפטיים ואם מדובר בשופטי בית המשפט העליון - לא תפסו לעצמם את הסמכות להכתיב או לבטל.
 

שופטי בג"ץ ניכסו לעצמם את הסמכות לבטל חוקים והחלטות ממשלה. השופטים נטלו לעצמם את הסמכות להכתיב מדיניות כלכלית וביטחונית ממשרדי הממשלה ומצה"ל. הרי כל מהלך הבחירות הנוכחי נולד מהחלטת בג"ץ ליטול את הסמכות מידי צה"ל והכנסת ולקבוע את מדיניות הגיוס. 
 

היועץ המשפטי אמר השבוע בוועידת עיתון "גלובס" כי לחוות דעתו יש משקל של חוק. והיות שמנדלבליט ניכס לעצמו את הסמכות לבטל - או לכל הפחות להכתים - הליכי חקיקה ולמנוע יישום חקיקה על ידי סירובו להגן על חוקים בפני בג"ץ, הלכה למעשה אמר מנדלבליט שהוא המחוקק היחיד בישראל. מסקנה זאת קיבלה חיזוק השבוע כאשר מנדלבליט השתלח בשרי הממשלה על אישור הצעת החוק: גירוש משפחות מחבלים על ידי ועדת השרים לענייני חקיקה.

מי שאמון על שמירת החוק טען כי הצעת החוק אינה חוקתית. הוא אמר כי הצעת החוק לא תתרום לביטחון ישראל, בעוד שאין לו כל יתרון על שרי הממשלה לקבוע מה תורם לביטחון או פוגע בו. ומנדלבליט גם טען  כי הצעת החוק תפגע במעמד המדיני של ישראל, וזאת באין ליועץ המשפטי לממשלה כל מומחיות בתחום מדיניות החוץ.
 

מדבריו וממעשיו ברור כי מנדלבליט סבור כי בתור יועץ משפטי הוא הסמכות לקביעת מדיניות החוץ והביטחון של ישראל; הוא הסמכות לקבוע אמות מידה נורמטיביות למשרתי ציבור; לו הסמכות לפסול חוקים ומדיניות של אחרים ולאלץ את הממשלה ליישם חוקים שהוא ממציא. העובדה כי אין כל בסיס חוקי לקביעות הללו כלל אינה רלוונטית מבחינתו.
 

וזה מביא אותנו לפרקליטות, שבראשה עומד מחוקק־העל ומצביא־העל: היועץ המשפטי לממשלה.
 

יש שתי דרכים לבחור שר בישראל: באמצעות הבוחרים ובאמצעות הפרקליטים. פסק הדין "פנחסי" של בג"ץ משנת 1993, אשר חייב נבחרי ציבור להתפטר אם היועץ המשפטי לממשלה מגיש נגדם כתב אישום, הפך את היועץ המשפטי לממונה בפועל על כל שרי הממשלה. את הסמכות הזאת ניצלו לרעה קודמיו של מנדלבליט כשפיטרו את יעקב נאמן, רפאל איתן, חיים רמון ואחרים. כיום הסמכות להגיש כתב אישום תלויה מעל לראשו של ראש הממשלה בנימין נתניהו כחרב המונפת בידי מנדלבליט.
 

והנה הגענו לבחירות לכנסת, שהוכרזו השבוע. מרבית הדיונים בסוגיית חקירות ראש הממשלה והשפעתן על הבחירות נסבים על השאלה אם מנדלבליט יטיל פצצה באמצע מערכת הבחירות ויגיש כתב אישום נגד נתניהו. ואם כן, איך זה ישפיע על תוצאות הבחירות. אבל השאלה העיקרית היא איך הגשת כתב אישום תשפיע על יכולתו של נתניהו להרכיב קואליציה.
 

כאשר אורלי לוי־אבקסיס ומשה כחלון ובוגי יעלון ויאיר לפיד טוענים כי לא יישבו בממשלה בראשות נתניהו אם יוגש נגדו כתב אישום, הרי הדרך היחידה שבה יוכל נתניהו להרכיב ממשלה, אם הציבור יבחר בליכוד, היא באמצעות זכיית גוש הימין ב־61 מנדטים. כל תסריט אחר נותן למשפטנים זכות וטו על דין הבוחר ועל הדמוקרטיה הישראלית.
 

כפי שציין השגריר האירופי, אין משמעות לבחירות לפרלמנט האירופי כי הפקידים הבלתי נבחרים בבריסל מכתיבים את המדיניות של האיחוד האירופי. במידה רבה מה שמונח על הכף בבחירות לכנסת ה־21 היא השאלה: האם יש משמעות לבחירות בישראל?