"וואו, לירוני, לא זוכר מתי בפעם האחרונה שמעתי אותך קוראת אותך לגבר "בן הזוג שלי". "כן, הא?", כחכחתי בגרוני, עונה לחברי הטוב משכבר. בינינו? גם אני שכחתי. גם אני מנסה להבין תוך כדי תנועה מהי ההתרחשות במחזה הזה, שאני בתפקיד הראשי בו.
מה קורה לנו כשאנו פוגשים במישהו, שיכול להיות שהוא אולי מה שחיפשנו זמן רב? יודעים מה, בואו נעזוב את הסמנטיקה. לא מחפשים. משתוקקים. עורגים. מפנטזים. מסמנים וי אחרי וי ב"רשימת המכולת" הדמיונית הזאת שלנו. כיצד אנו מתנהגים כשפגישה אחר פגישה אנו מרגישים שאנו נקשרים יותר ויותר לאדם הזה שמולנו. מה אנו מתחילים להרגיש כשאנו באמצע שנות השלושים, וכבר התרגשנו מהודעת טקסט כזו או אחרת, ליבנו עודנו החסיר פעימה מנשיקה סוחפת על ספסל באמצע רוטשילד, כשהרוח מלטפת את עורפינו.
כבר חווינו אהבה על כל צורותיה והטיותיה. הרגשנו מה זאת בגידה, וחשנו פספוס קל כשאהבת נעורינו, לא התאוששה מאהבת הילדות שלה. מה קורה להגיון שלנו כשאנו מבינים שיש פוטנציאל אדיר בקשר החדש שהתחלנו, ואנו גאים בעצמנו שהתבגרנו והתחלנו לראות דברים בצורה מפוכחת, אבל אז מגיע ענן אפור שמעיב על הקשת בענן שלנו?
את ההייטקיסט הריאליסט הכרתי באחת האפליקציות עם יחסי הציבור הגרועים בעולם. החלטתי שאני שוברת את "סטטיסטיקת ההעמסות" שלה, כיוון שלאחרונה הכרתי רק גברים רציניים דרכה. בפגישה הראשונה חשבתי לעצמי ש"הנה, הכרתי עוד בחור והוא לא יעבור את אחוז החסימה אצלי בלב". מפגישה לפגישה, שבאופן מפתיע לא היו אינטנסיביות, חשתי שאני אשכרה מכירה את הבחור, בלי פוליטיקות מיותרות, נטולות פילטרים מפונפנים וחיוכים מזווית העין (בצד הטוב של העדשה).
הבחור היה חד, ציני באופן שחידד את מוחי למפרע, ובעל מראה מסוקס שעורר את חושיי. אני חושבת שהדבר שבלט ביותר בדינאמיקה שלנו, הוא שזה הרגיש כאילו אנו כבר יחידה אחת, ממש מההתחלה. תחביבים דומים, תפיסות ערכיות משותפות, מלא הומור, ואיך לא, סקס משובח. ואולי מעל הכול- האמת לאמיתה. כפי שהיא. תמיד. בהודעות קוליות. בהודעות כתובות ובעיקר בפרצוף.
כשניסיתי להבין איך זה שאני לא כותבת עליו שירים חבויים אחרי מספר ימים ומדוע אין כאן תסכול של התלהבות יתר מצידי- הבנתי. סוף סוף אני מקבלת את מה שמגיע לי. סוף סוף אני חשה מהי הדדיות. ועד כמה היא פשוטה כשהיא קורית והיא מתרחשת עם אפס הסתרות. השמש הרי תמיד תצא מבין העננים אחרי הגשם.
ובחזרה למציאות, והחשיבה על עתיד משותף. החתיכוס גר במרחק חצי שעה נסיעה (ביום כיפור), ואז עולה השאלה המציאותית, שהורגת לי את הרומנטיקה בסיפור היפה הזה, כשסופסוף אני כותבת אותו בעצמי ולא רק מאזינה לו אצל יוסי סיאס. האם זוגות גרושים בפרק ב' באמת יכולים להתחיל חיים חדשים והגיוניים בלי מטען חורג שהם סוחבים על כתפיהם?
האם מרחק הוא זה שיגדיר או יגדר לי את האהבה? אנשים בעולם מתגברים על מדינות אז אנו חייבים להתגבר על עשרים ק"מ. ואולי, לשם שינוי, ככה באופן חריג ומפתיע, אפסיק להסתכל שנה קדימה ובאמת איהנה מהמתרחש כאן. הרי זה לא חטא פשוט לחיות בלי לחשב מתי יהיה לי ילד שני או שלישי.
קודם אתמקד בזוגיות, לפני שאני מתמקדת באבא לעתיד ואתן לביציות שלי לצאת לחופשת שחרור. והדיסוננס הזה בין הרצון לכאן עכשיו ואתמול, לבין השאיפה הזאת לדעת מה יקרה מחר, הוא זה שבסוף ימנע ממני להתאהב.
על מי אני עובדת? כבר התאהבתי. לראשונה התאהבתי בריא. אני מקורקעת, לא מעופפת. אולי זה מה שקורה בגיל שלושים וחמש. אתה פשוט בוחר להתאהב נכון. כי זה כה מעייף להתאהב בכמעט.