בכל כלי התקשורת בישראל, וברבים מאוד בעולם, מותו של עמוס עוז מתואר כחוויה וכאבל כמעט אישיים. במידה רבה הוא היה מעין קרוב משפחה של רבים. גם של לא יהודים לא מעטים בעולם. בדרך כלל, אם שם של סופר ישראלי אחד יעלה בשיחה באחת מארצות העולם, זה יהיה שמו של עמוס עוז. כן, גם יהושע, וגם גרוסמן. אבל עוז הוא השם שתראה שוב שוב על כריכות הספרים, לא פעם בחלונות הראווה, בחנויות הספרים ברוב הארצות.



הפרסום והאהבה הזו נוצלו על ידי עמוס עוז כדי להציג את נקודת המבט הפוליטית שלו, אבל לדעתי זה לא היה העיקר. היו בינינו מגעים מעטים, אבל רצופים. הוא לא רמז שראה מה שכתבתי נגדו פה ושם, בחיוך או בפחות חיוך. ידעתי שבכל פעם שיש עניין אמיתי שראוי לשתף אותו בו, אני מטלפן, הוא עונה, ולא פעם מסכים.



דוגמה מלפני שנה בדיוק: לארץ הגיעה, בהזמנת אגודת הסופרים העברים, משלחת סופרים מטעם הארגון הספרותי הדומה בהודו. הייתי איתם שבעה ימים. בין הסופרים מהודו היה פול זאקרייה, שהוא גם אישיות טלוויזיונית בארצו. הוא התרשם עד כדי כך מישראל, שהוא שב תוך חודש לארץ עם צוות טלוויזיה וביקש ממני לסייע לו לראיין כמה סופרים לסדרה שהוא מכין. ביניהם כמובן הוא ביקש את עמוס עוז (ואת א.ב. יהושע). טלפנתי לעמוס עוז. הוא נענה.



ממש עכשיו לפני שנה, בסוף דצמבר 2017, הוקרנה בהודו הסדרה (שמונה פרקים!), ובאחד מהפרקים עמוס עוז מתראיין, באנגלית המושלמת שלו. הוא דיבר גם על התחזית שלו לשלום. בסדרה, כאשר ראיינו אותי, אמרתי דברים אחרים מדבריו. אבל יהיה חסר לי, ולכולם, גם למי שנפגעו ממנו, אדם ברמה שלו - שניתן לשבת איתו לשולחן תרבותי אחד.



עמוס עוז הוא בן דור ספרותי שהתחיל בידול פוליטי מובהק מן הדור שבא לפניו, דור משה שמיר, נתן אלתרמן, עגנון ואחרים, שהיו מראשי התנועה למען ארץ ישראל השלמה. מעניין במיוחד שבאותה תקופה חל מהלך הפוך אצל אחת מן הסופרות הבולטות ביותר, נעמי פרנקל ("דודי ורעי", "שאול ויוהנה", "צמח בר"). מעומק התנועה הקיבוצית והתהילה הספרותית היא עברה לגור בחברון. פעם, כשהייתי עם משלחת סופרים ביריד הספרים הבינלאומי במוסקבה, נקרתה לי ההזדמנות לראות את שני הקצוות האלה יחד. עמוס עוז התרגש, לדעתי, כשהוא ראה את נעמי פרנקל אחרי כל כך הרבה שנות ניתוק. שיחה קלה התקיימה ביניהם נוכח הטייפ שלי, ברשותם.



"את פעם ראשונה במוסקבה? גם אני", אמר לה עמוס עוז בטון אוהב, "אם כי אני חושב שבמוסקבה אנחנו אף פעם לא פעם ראשונה, היינו כאן בחלומות. אי אפשר לבוא לכאן פעם ראשונה". נעמי חייכה את החיוך החכם שלה, ואמרה, לדעתי קצת בהתרסה: "אני אף פעם לא האמנתי בחלום הרוסי, הסובייטי. זה היה שקר בעיני".



"גם אני לא", השיב עמוס עוז, "אני גדלתי בבית רוויזיוניסטי. הלכתי רחוק מהרוויזיוניזם, אבל מוסקבה בשבילי זה המאה התשע־עשרה, הספרות הגדולה".


"נכון, זו ספרות גדולה. בוא נדבר על ספרות", הסכימה נעמי פרנקל.



"זה אוצר גדול". הוא ענה. השיחה המשיכה עוד מעט, ואז עמוס עוז אמר: "אני אברך אותך, נעמי, וארוץ. אני מצטער שאני צריך לרוץ. מחכים לי לאירוע נוסף כאן ביריד הספרים"



זה היה נכון. גם אנחנו היינו צריכים לרוץ לאותו אירוע, כולנו רצנו שם מאירוע לאירוע בלוח זמנים צפוף. אבל המפגש הזה, השיחה הקצרה הזו, חשובים בעיני כדוגמה למתחים בחברה הישראלית, וכדוגמה לעמוס עוז שהיה מסוגל להיות נעים, להישאר בן אדם, להכיר בחשיבות הספרות, בתוך המחלוקות ומעליהן. שלום עמוס, ותודה.