השורות הבאות מנסות להיכתב מקרקעית היומיום. לפני תשע שנים, כשמלאו לעמוס עוז 70, נשלחתי לערד לספר על סוף שבוע של קורת רוח וגאווה. בשיחה מוקדמת ביקשתי להתלוות אליו, אך הסופר ידע להטמין את הסירוב בשקית ממתקים צבעונית: “התלוות לא, אבל אתה בהחלט מוזמן להיות בסביבה”.
בכניסה לערד התנפנף פרופיל סטליניסטי של עמוס עוז. לצדו התנוססו פרטים על “ימי הספרות בערד”. התחלתי באחד המרכזים המסחריים כדי להבין מיהו נסיך הספרות העברית כשהוא משיל מעליו את גלימת ההדר. כשהוא מסיר מפניו את איפור התהילה. קרן מ”סטימצקי” סיפרה על איש צנוע “שלא מפריע לו להיפתח לאנשים, לענות להם”. נסים הספר תיאר ברית עולם שהקליינט שלו כרת איתו מאז שהגיע עם משפחתו מחולדה. תמיד מחכה בתור, תמיד מבקש את “הרגיל”, תמיד אומר: “אתה עושה עבודה טובה נסים, אפילו בחו”ל לא מספרים אותי כמוך”. שלמה מהחנות למוצרים טבעיים סיפר על נילי עוז שעושה את ההזמנות והבעל המסור שבא להרים את האגוזים והגרנולה לייט.
באולם הספרייה הציבורית, לא רחוק משם, תיכוניסטים שרו לו “היום יום הולדת”. הוא פתח לפניהם את לבו וסודותיו. “בואו אספר לכם איך נהייתי סופר”, פנה אליהם, “הייתי מסתכל טוב אל האנשים, מה הם לובשים, מה הם מדברים, כמו מרגל הייתי. מביט בנעליים. נעליים תמיד מספרות סיפור”. אחר כך הניחו לפניו עוגת ענקית שנשאה על גבה ספר ועט מקרם, והוא היה נפעם, והוא לא שכח להתקשר לוורד הקונדיטורית להודות על “העוגה הכי יפה שקיבלתי בימי חיי”. את הדיבורים האלה נשאתי אתי תשע שנים. נתנו לי להבין שעמוס עוז לא הגיע לערד כקולוניאליסט תרבותי, לא מיסיונר ממחוזות הציוויליזציה שבא להטביל את המקומיים. בימים של “עממיות” פרועה, של גסות מתהדרת, של אותנטיות דורסנית, אני זוכר את האיש מערד שניסה לומר לתושבים: “אני בן המקום”, “אני אחד מכם”.
לעת ערב, כשהוא לובש סוודר עם צווארון חולצה בחוץ, הבטתי באזרח המוערך נע בין מברכיו במתנ”ס. הם פרכסו אותו בעדינות, שקלו צעדים לפני שיפלשו לבועתו הסטרילית. הוא קידם כל אחד ב”נפלא שאתם כאן”, “שמח לראות אתכם”, קיצר מבטים, לא הניח להם להצטלב עד כדי מבוכה. רציתי לאבחן אדיבות מחושבת, התנשאות קרה, אבל אז הבטתי לעיניו. הייתה בהן לחלוחית. וזרח המצח. כשעלה לבימה הבנתי שברכיו מייסרות אותו ולכן הליכתו מתנדנדת. כמעט מתגלגלת. היה משהו רך ותינוקי בצעד הזה. צעד מתון, ידיים מושטות טיפה הצידה כדי לשמור על שיווי המשקל. ואחרי תשע השנים האלה אני חושב שהדבר הראשון שהשאיר לי אינו השורה: “אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו, אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות” (השורה הפותחת ב”מיכאל שלי”), אלא אותה תמונה של אדם בן 70 עולה עלייה לוליינית במדרגות המתנ”ס בערד ומנסה לשמור על שיווי משקלו כפי שניסה לשמור על שיווי משקלה של המדינה הזאת. לבצר את שפיותה.
כבר עייפו השורות והתפוררו הדפים שעל גבם הוצג כדברן מהוקצע, כנואם שמשנתו סדורה לפניו, כמומחה בלתי נלאה למצב הישראלי. אלא שמאחורי כל אלה נח לו הספק. עמוס עוז פעל מתוך ערפל אי הוודאות. הוא היה איש הרוח לא רק בגלל “סיפור על אהבה וחושך” או “קופסה שחורה” אלא גם בזכות הטקסטים הפוליטיים שלו, בזכות סימני השאלה המהדהדים לצד ההשערות הנחרצות. אלה גררו גידופים שהתפוצצו בפניו בעיקר כשאסף את חומריו ל”פה ושם בארץ ישראל”. “במה טעית אז?”, שאלתי, “בכך שחשבתי שהבעיה העדתית היא השסע הכי גדול. טעיתי בכך שההנחה שליוותה אותי מ־67’ ועד הסכמי אוסלו שאם ישראל תחזור לגבולות 67’ השלום יהיה אוטומטי”.
עמוס עוז נגע בכולנו. גם במתנגדיו הנחרצים ביותר. הוא ניסה ללמד שאהבה היא גם ייסורים. לאישה או לארץ הזאת. לאחר סוף שבוע אחד ותשע שנים אני חושב שמת בתחושה שקיבל ארץ טובה, ששנותיו בתוכנו היו יותר מנסבלות. תכננתי לשאול אותו בשנה הבאה, כשיימלאו לו 80, מה זה להיות ישראלי בן 80.
מתוקף הנסיבות אצטט מה השיב לי כשנשאל על כך בגיל 70: “להיות ישראלי בן 70”, ענה לי, “זה כמו להיות בן 200 באמריקה”.