נהיינו חזקים בגירושים - ההחלטה של אבי גבאי להתגרש ברעש גדול מציפי לבני הבוקר, כולל ההדלפות על כך שהוא ״רק אכל ממנה חרא״, עשתה הרבה כותרות היום, אבל השאלה היא איזה ערך יהיה לה בעתיד. קצת מצחיק שכולם מדברים על הצורך להתאחד אבל בסוף רק מתפצלים, לא?
מגוון תוצאות הסקרים מתחילת השבוע, שאינם מצליחים לצייר תמונה אחידה של המפה, כנראה רק יחריף עכשיו כשתצטרף לאינפלציית הסיעות גם עמודה של ״התנועה״. הסקרים אמנם משקפים פחות מתמיד את מצבן של שפע המפלגות החדשות, אבל משקפים במדויק את מצבנו: בלבול ובלגן. אלה צועקים ׳אל תפגעו לנו בדמוקרטיה׳ ואלה רועמים ׳אל תפגעו לנו ביכולת למשול׳, כאילו מדובר בשתי מטרות סותרות. אבל ההתנצחות הזאת בסוף פוגעת גם בדמוקרטיה וגם ביכולת למשול.
ללבני יש מעט מאוד להציע בשלב זה וגם למפלגת העבודה, אבל כל אחת מהמפלגות החדשות שהפציעו לחיינו היתה יכולה להיות הבטחה נהדרת, לו רק היתה מגיעה במסגרת מפלגה גדולה. אורלי לוי-אבקסיס מבטיחה חקיקה חברתית ועזרה לחלשים, תיקון עקב אכילס של החברה. גנץ ויעלון מבטיחים ביטחון ושיקול דעת - רמטכ״לים מנוסים שרוצים פתרונות ישימים ארוכי טווח, אבל מקימים שתי מפלגות לצורך העניין. בנט ושקד רוצים להתרחק מסמוטריץ׳ והרבנים ולהציע ימין חדש, ומתרחקים גם מהמטחנה של הליכוד שבה האימבצילים חוגגים כרגע ובעלי היכולות נרמסים. אמנם לא משעמם, אבל אנא אנו הולכים מכאן?
עידן האינדיבידואליזם המוגזם, שחצה איזשהו קו מתחילת המילניום וכבר לא באמת משרת אותנו כבני אדם, נותן את אותותיו גם בעם היהודי. האצבע שלנו קלה על הדק הגירושים - גם בינינו לבין עצמנו, גם עם התפוצות. אחותנו התאומה, יהדות ארצות הברית, לא פחות מבולבלת מאיתנו.
לטובת הקואליציה עם החרדים ויתרנו על הרפורמים והקונסרבטיבים. מנגד, הקהילה היהודית במינסוטה תמכה במועמדת מוסלמית־דמוקרטית, שלאחר בחירתה לקונגרס התגלה שהיא תומכת BDS. בד בבד, החבורה המטורללת התורנית של צעירים יהודים שינקו יותר מדי בורות פרוגרסיבית, מפיצה תעמולה שלפיה בפרויקט תגלית משקרים. למה? כי מספרים שם שהגדה המערבית זה גם יהודה ושומרון, ובכך מנסים למחוק את ההיסטוריה הפלסטינית.
החברה הישראלית מבולבלת - למי לעזאזל להצביע? גם לפני הפרידה של גבאי מלבני, מרוב פיצולים והבטחות כבר לא רואים את היער. דרגת ה״אנחנו״ ו״אתם״ שהגענו אליה אינה בריאה. הפרדוקס הוא שככל שנתעקש על צדקתנו רק נתרחק מהיכולת לחיות יחד, להגיע להישגים ולשמור על עקרונות. עם ישראל זקוק למנהיג מפשר. מגשר. מישהו שיזכיר לנו שאנחנו עם אחד, ולא רסיסי מגזרים שהולכים לאיבוד מרוב זהות מתבדלת ונחישות.
הבלבול בציבור מעמיק את הצורך במנהיג אחר. מי שיבטיח לאחד, לא לצאת נגד מישהו ולהתגרש. חופש הביטוי לא מציל אותנו כששמים אותו מעל הכל כי אז הוא מביא איתו שקרים, בורות ושנאה עצמית. גם החוק הצרפתי לא יציל אותנו אם לא ילווה בשינוי משמעותי בשיטת הממשל. נציגי מגזרים שיתמודדו במסגרת שתי מפלגות גדולות ויפעלו מתוכן, למשל. זה ייאלץ את כולם להתפשר על חלק מעקרונותיהם, אבל זה בדיוק מה שאנחנו צריכים. להשליט קצת סדר ולתת אפשרות לבחור בין חלופות ברורות. לפטור ראש ממשלה מהתמודדות עם כתבי אישום במהלך כהונתו, אבל גם הגבלת כהונה לשתי קדנציות מלאות שבמסגרתן נותנים את כל מה שיש, כי יודעים שהזמן מוגבל.
כולם משחררים הבטחות קצרות מועד, מונעים מאימפולסיביות שרואה רק עד הלייק הבא. אבל מיצינו את ההתפצלויות. מה שאנחנו צריכים זה אדם אחד שלא יתאים את עצמו לסקר הבא על ידי ביטול והוקעה, אלא יגיד משהו הפוך: איחוד. חזרה לבסיס של מכנה משותף כלשהו. אירוני, אבל מנהיג כזה יגדיל את סיכוייו להיבחר, על אף שלכאורה יפעל בניגוד לאינטרס המיידי שלו.