אם תשאלו את טטיאנה קנליס־אולייר, שחקנית ותיקה בנבחרת השחקנים של הבימה, היא תגיד לכם שחובה על התיאטראות בארץ להתבסס לא רק על קומדיות מתוך פזילה לקופה, או על מחזות שנוגעים בנושאים לכאורה אטרקטיביים, דוגמת הסכסוך הישראלי־פלסטיני, אלא להתמודד גם עם נושאים חברתיים. זה מה שקורה בהצגה "ברטוד ואגנס" - שבה היא משחקת עם דב רייזר ומיקי פלג־רוטשטיין, שעלתה במסגרת פסטיבל "מחזאות מקורית" בהבימה, שננעל אתמול.



"אני רואה חשיבות רבה בהעלאת ההצגה שלנו, שעוסקת באובדן הזיכרון בגיל השלישי", אומרת קנליס־אולייר. "הרי זה נוגע, בצורה כזאת או אחרת בכולנו, אבל חשוב לי להדגיש שזה לא מחזה על אלצהיימר, אלא על שני בני זוג, שכאשר הם מגיעים לגיל מתקדם, עם כל מה שנלווה לכך, האהבה וההומור הם שמצילים אותם מלשקוע".



מי זאת אגנס?
"אגנס היא אישה אירופאית ומשכילה, שהקדישה את כל חייה למשפחתה. היא גם בשלנית נהדרת, מאוד קוקטית ומאוד אסתטית, שהזוגיות עם ברטוד היא הדבר הכי חשוב בחייה, עד כדי כך שהילדים שלה נפגעים מזה. הכל מתערער כשהיא מתחילה לשכוח דברים ולהתבלבל בין זמנים, ובנוסף היא גוררת את ברטוד להזיות שלה על העבר, ואז הם מגלים פרטים על החיים שלהם שהם לא ידעו, למרות הזוגיות החזקה ביניהם".



קנליס־אולייר מעלה על נס את העבודה עם שתי היוצרות הצעירות של ההצגה, המחזאית נועה לזר־קינן והבמאית דפנה זילברג. "היה תענוג גדול לעבוד עם שתי יוצרות צעירות כאלה, שהעבודה איתן כל כך עמוקה ומדויקת", היא מציינת.



כאן היא מעלה פרט מפתיע: "דב'לה רייזר ואני משחקים הרבה שנים באותו תיאטרון, ועד עכשיו יצא לנו לשחק יחד רק בסצינה קצרה בהצגה 'לילה במאי' לפני שנים. עם זאת, את דב'לה, שהוא פרטנר נהדר, ביימתי די מזמן בהצגה על שלושה חטופים מלבנון".



קנליס־אולייר (66) נולדה בבוקרשט כבת להורים בעלי זיקה לאמנות - אב מפיק סרטים ואם מתאמת צבעים בסרטי קולנוע, מקצוע שנגוז עם פרוץ המחשב. "הוריי החדירו בי את אהבת התיאטרון, כאשר מדי סוף שבוע הם היו לוקחים אותי, בתם יחידה, להצגה ומסבירים לי מה הלך בה", היא מספרת. "בנוסף, בעקבות עיסוקו של אבי, ראיתי סרטים בלי סוף".



טטיאנה קנליס-אולייר. צלם : ז'ראר אלון
טטיאנה קנליס-אולייר. צלם : ז'ראר אלון



היא עלתה לארץ ב־78' אחרי לימודי תיאטרון ברומניה. קנליס־אולייר, בעלת הגינונים האירופאיים, החלה דרכה בתיאטרון כאן בתפקיד קטן דווקא בהצגה "מלך מרוקאי" בהבימה. משם עברה לסדרה של תפקידים ראשיים בתיאטראות באר שבע וחיפה, עד שבראשית 86' חזרה להבימה, בתפקיד מרגרטה בקומדיה "נסים ונפלאות בקופסאות שימורים", שבה היא, העולה החדשה דאז, התמודדה לראשונה עם שפתו המבריקה של נסים אלוני, מחבר הנוסח העברי של המחזה.



מאז - בפרט שבתפקידה הבא התבלטה בתפקיד סוניה בהצגת הלהיט הצ'כובית "הדוד ואניה" - קנליס־אולייר משחקת בהבימה 33 שנה רצוף. "לצד שחקנים ותיקים כשמוליק סגל ועדה טל, מיד הרגשתי בבית בתיאטרון הזה", היא מציינת. "ליא קניג היא החברה הקרובה ביותר שלי בהבימה. הופענו יחד בהרבה הצגות מאז ששיחקנו ב־90' בהצגת 'חתונת הדמים' של לורקה".



איך את מסבירה את הקשר העמוק ביניכן?
"השפה הרומנית קירבה בינינו, בתוספת הרבה הומור".



אם קניג מאופיינת בעיקר כשחקנית קומית נפלאה - למרות שלא חסרים לה תפקידים דרמטיים מרגשים - אצל חברתה, עם כל ההומור הדקיק שמתלווה לדבריה, בולט הצד הדרמטי בעשייתה בתיאטרון. "אם היינו דומות, זה לא היה מעניין", היא מעירה. "השוני הוא מעולה".



קנליס־אולייר היא מהשחקנים שלא מתפזרים על פני יותר מדי הצגות בבת אחת. כשאני מעיר לה שבהבימה שומרים עליה כשלא מריצים אותה בין הרבה הצגות במקביל, היא מגיבה בחיוך: "אני שומרת על עצמי, כשבזמן המתפנה לי מהבימה אני עושה עוד דברים, כמו הוראה ובימוי בסמינר הקיבוצים, מה שאני מאוד אוהבת, אם כי לא כמו המשחק".



כרעיית הגיטריסט קוסטה קנליס, היא אפופה במוזיקה מכל עבר. ילדיהם, סבסטיאן וקורל, מוזיקאים. ואת? -אני שואל. "אני אישה של מילים", היא עונה, "הלא מוזיקלית בבית".