בכל מפלגה יקום עכשיו מטה מיוחד לאספקת דרמות. ימונו יועץ לפילוגים ומומחה להפתעות, והם יהיו חלק מהמטה הזה. הישראלים מחכים מעכשיו לעוד ועוד תעלולים מן הסוג שכל מהדורות החדשות עוסקים בהם מבוקר עד ערב. אחרי הפילוג המפתיע של נפתלי בנט ואיילת שקד מהבית היהודי סיפק אתמול אבי גבאי, ראש המחנ"צ, עלילה הכובשת את כל תשומת הלב. יכול להיות שזה מהלך של יאוש - לא רק מציפי לבני, אלא גם מהדרך אל לבו של הבוחר הישראלי.
כאשר בחרו באבי גבאי לראשות מפלגת העבודה נשמעו קולות שטענו, הנה, חזרת העבודה לשלטון קרובה כי גבאי מזרחי, ושבכך נפתרה התקלה שבגללה בני עדות המזרח אינם מצביעים למפלגת העבודה. חוסר ההבנה בתבונת המצביעים גרר בסופו של דבר ירידה במספר המנדטים של העבודה. מסתבר שההשתייכות לעדות, או "טומאת הגלות", כפי שסבא שלי כינה אותה, איננה העיקר.
גבאי והמחנה הציוני נבחנו בעיני הבוחר על פי יכולותיהם, ובעיקר על פי האימון שהבוחרים נתנו בביטוי "המחנה הציוני". הבוחרים, שאותם המחנ"צ בראשות אבי גבאי רצה לכבוש, כנראה לא התרשמו דיים מה"ציוני" שבכותרת וראו אותו כסוג של רמייה, ובצד זה ראו את הפתיון המזרחי בדמות אבי גבאי.
כאשר ציפי לבני הסבירה שציונות היא הקמת מדינה פלסטינית, וזה אחרי שהסבירה בעבר שפינוי ההתנחלויות מרצועת עזה גם הוא המעשה הציוני, חלק מזערי של הישראלים השתכנע. ממילא, רוב חברי מפלגת העבודה הישנים לא אימצו את השם המחנ"צי והמשיכו לומר "מפלגת העבודה". השם "המחנה הציוני" הפריע גם לערבים חברי ופעילי מפלגת העבודה. לא חייבים להבין זאת, אבל זוהי עובדה. לאט לאט התברר שציפי היא נטל ולא נכס למפלגת העבודה.
השתחררות מפלגת העבודה מהשידוך איתה הוא מעשה ראשון שאולי יחזיר את האמון במפלגה זו ויחזיר כבוד לגבאי בתור מנהיג שמנהיג, אפילו באכזריות, ולא כסגן ראש האופוזיציה שהוא עצמו מינה. בתקופה שבה מי ששותק (בני גנץ) הוא זה שמצטייר כהבטחה הטובה ביותר, ציפי דיברה יותר מדי. במיוחד בעיני אבי גבאי.
הרצוג נתפס בזמנו כסוג של פראייר, אדיב מדי לפוליטיקה הישראלית. גבאי נדהם לראות שגם הוא נגרר לתוך המצב הזה, או כפי שאמר בעדינות: "אכלתי ממנה רק חרא". למעשה, לבני לא התאימה למפלגת העבודה מלכתחילה. בוחרי העבודה, אותו ואס"פ, דהיינו: ותיק, אשכנזי, סוציאליסט, פוקר (מילה נרדפת לחילוני) שהיווה את הגרעין האמיתי של העבודה, (קודם המערך, קודם מפא"י), מצא את עצמו מול מפלגה שבה המייצגים את ערכיו הם מצד אחד מירב מיכאלי, סמל תל אביבי רחוק מערכי עבודה, ומצד אחר ציפי לבני, שהגיעה מהליכוד. שני הקצוות האלה, השונים כל כך מהחאקי של בן־גוריון, מפעל יישוב הספר של גלילי והקיבוצים והחולצה הכחולה של הנוער העובד, היו אמורים לייצג עבור מצביע עבודה את המפלגה האהובה דאז.
עם זאת, הפילוגים של השבוע (או אם תרצו: של השנה שעברה והשנה הזאת) הם למעשה אירועים מדומים. ועדיין, מספר המפלגות שירוצו לבחירות אינו ידוע סופית. פעם בדואי בסיני שאל ישראלי: "תגיד, זה נכון שיש לכם בישראל כל כך הרבה מפלגות?". "כן", הודה הישראלי. הבדואי חשב רגע ואמר: "וואללה, שכולם יצליחו". אני נבהלתי מאיחולים רעים כל כך.