מפגש עם מיקי לאון, שמגלם את איתן בסדרה "כפולים", קורע אותי. הסיבה לראיון עמו היא הפרק האחרון של העונה השנייה של הסדרה מבית קשת 12, שישודר הערב (21:00). רק שאחרי פרקים מותחים במיוחד, אני קצת חוששת מספוילרים. בקיצור, נדרשת ממני זהירות, לא לדעת יותר מדי. אלא שלאון (45), שמגיח לבית הקפה ביפו היישר מחזרות בתיאטרון גשר, ביתו השני ב־16 השנים האחרונות, מרגיע אותי. "אני בעצמי לא כל כך זוכר איך זה נגמר בדיוק”, הוא מודה. “סיימנו לצלם לפני שנה ועשיתי מאז המון דברים”.



לאון אוהב את איתן, הדמות שהוא מגלם, אחת הבודדות שהמשיכו מהעונה הראשונה. איתן היה ראש צוות מבצעי במוסד. הוא הודח משום שלא ציית לפקודות והועבר לשב"כ. במהלך העונה הראשונה פוטר משב"כ ובסופה הוחזר למוסד. “איתן הוא חוקר מבריק בעל חשיבה מהירה, מדבר מהר, מוכן ללכת נגד המערכת, לפעמים לעגל פינות ולעשות דברים מחוץ למסגרת”, הוא אומר. “החולשה שלו היא חטא ההיבריס שלו, וזה מה שעלול להפיל אותו”.



"כפולים" היא אחת הסדרות הישראליות המצליחות גם מעבר לים. היא נמכרה עוד לפני שעלתה בישראל לרשת FOX לשידור ביותר מ־120 מדינות, וגם לשירות הפרימיום־סטרימינג "הולו" ולערוץ הצרפתי "קאנאל פלוס". בבריטניה היא שודרה מול "משחקי הכס" וזכתה לשבחי המבקרים, וב"גרדיאן" החמיאו וכינו אותה "הומלנד הבאה".





“משום שיש בה משהו מאוד אותנטי, היא מצליחה לחצות קהלים רבים”, מסביר לאון את סוד ההצלחה. “אנחנו לא הופכים את סוכני המוסד או שב”כ למעין ג'יימס בונדים, אלא מספקים הצצה יותר ריאליסטית למקצוע הזה ולמציאות הישראלית. זה מה שמושך את הקהל”.



אני אומרת ללאון שהדמות יושבת עליו בול, אלא שאז הוא נע בחוסר נוחות בכיסא. “אני שומע הרבה פעמים מאנשים שהדמות אכן מתאימה לי”, הוא אומר, “אבל אני לא ממש מבין את העניין הזה. אני עובד מאוד קשה על מנת שזה יישב עלי בול. אני הרי לא מדבר כמו איתן, לא יושב כמו איתן. זו לחלוטין תוצאה של עבודת שחקן עם עבודת במאי ויוצרים. אנשים לא תמיד מודעים לעבודה ולמחשבה שעומדת מאחורי כל דמות. אז מצד אחד, זו אמורה להיות מחמאה, מצד שני, זה המקצוע שלי - שהדמות שאשחק תיראה כאילו היא יושבת עלי בול”.



זה קצת מציק לך כי אתה חושש מקיבעון של טייפ קאסט?
“העניין של טייפ קאסט קיים כי אנחנו תעשייה צעירה ומוגבלת בתפקידים. גם אין לנו ממש הרבה אפשרויות. כשחקן, אני לא עומד בפני המון אלטרנטיבות. אני לא קם בבוקר ותוהה במה אבחר היום, כי פשוט אין. בתיאטרון המצב קצת אחר. שיחקתי מגוון רחב של דמויות טרגיות וקומיות, הייתי אוטיסט וגם אותלו. בעולם הטלוויזיה שחרור מטייפ קאסט דורש עבודה ובעיקר אומץ. אומץ של במאי ואומץ של מלהקת, ולא תמיד יש את זה”.




ובכל זאת, הדמויות שאתה מגלם בטלוויזיה ב"בני ערובה", "אלנבי" ו"תאג"ד" הן של בחור קשוח. אי אפשר להתעלם מזה.

"אני נוטה לגלם דמויות קצת מוטרפות, אני אוהב את זה. כבר יצא לי לשחק כוריאוגרף גיי ב'חיים אחרים' וב'חטופים' הייתי חנון. אולי זה משהו שאני מקרין, אבל אני מאוד רגיש. אגב, גם איתן ב'כפולים' מאוד רגיש, הוא רק מתעקש להסתיר את זה היטב. הרגישות שלו מתבטאת במיוחד במערכות היחסים המורכבות שלו. אני מניח שארגז הכלים האישי שלי כשחקן גורם לי לשדר את החספוס הזה, אבל יש בי גם צדדים אחרים”.

סמים ובחורות

לאון נולד בבת ים. בגיל 14, אחרי משבר בבית, עזב את המשפחה ואת העיר ועבר ללמוד בפנימייה צבאית בחיפה. "רציתי בעיקר לברוח מבת ים, לברוח קצת מהבית שגדלתי בו, להיות במקום אחר", הוא נזכר. "נראה לי מגניב ללמוד בפנימייה צבאית, בעולם שזר לי מכל מה שהכרתי עד אז. גדלתי בבית לא פשוט, היו הרבה מתחים ומריבות ורציתי לצאת משם".

במסגרת הפנימיה הצבאית הוא למד בבית הספר הריאלי בחיפה, ושם "אפשר לומר שקיבלתי קצת שוק תרבותי. באתי מבת ים ופתאום אני לומד עם ילדים משכונת דניה. כולם שם היו אליטיסטים ולא ממש ידעתי מה לעשות עם זה".

הנטייה למשחק זוהתה מוקדם על ידי מורה בבית הספר היסודי, אבל לאון לא חשב שיעסוק בתחום. "לא הייתי ילד של חוגים דרמטיים", הוא מספר, "אהבתי רק כדורגל. אחרי הפנימייה ראיתי את המסלול שלי בצבא בקרבי". הוא התגייס לשייטת, ואחרי שנפצע עבר ליחידת המסתערבים "שמשון". את השירות הקרבי עזב אחרי שנתיים: "פשוט לא רציתי להמשיך להיות בעזה, זה הכל".

מיקי לאון. צלם : רפי דלויה
מיקי לאון. צלם : רפי דלויה


גם אחרי הצבא קריירת המשחק לא נראתה באופק. לאון עבר בגיל 21 לתל אביב והתחיל לחיות חיי ברמן פרועים. "סמים, ובחורות ומסיבות", הוא אומר. "אחר כך ירדתי לאילת והייתי קצין הביטחון של מלון המלך שלמה".

לא קרץ לך להיות בצוות הבידור?
"הייתי רואה תמיד את הצוות ואומר לעצמי שאני יכול לעשות את זה יותר טוב. הייתי קב"ט במלון ובמסיבות, וכמעט כל ערב מישהו היה מוציא עלי סכין. זו הייתה תקופה מטורפת. אחר כך עזבתי לטיול באוסטרליה, חיפשתי את עצמי. כשחזרתי הייתה לי חברה שניסתה להתקבל בטירוף לניסן נתיב ולא הצליחה".

אז הלכת במקומה?
"האמת שלא חשבתי על זה, אף על פי שתמיד היו לי נטיות אמנותיות. קראתי שירה, ספרות ומחזות. פשוט באחת ממסיבות הסילבסטר היינו מאוד שיכורים ואז ראיתי שהיא התנשקה עם החבר הכי טוב שלי. עשיתי לה דווקא, הלכתי להיבחן והתקבלתי".

מיקי לאון. צלם : יוסי אלוני
מיקי לאון. צלם : יוסי אלוני


הכניסה לסטודיו למשחק לא הייתה פשוטה. לאון כבר היה בן 26, מבוגר בשנה מגיל הקבלה המקסימלי. "שכנעתי אותם לראות אותי באודישן", הוא מספר. "בהתחלה הם סירבו". אבל הכימיה עם ניסן נתיב ניצחה ולאון מצא את עצמו בפנים. בתחילה הרגיש אנדרדוג: "לעומת כל החברים בכיתה, אני מעולם לא עמדתי על במה. כולם שם באו עם עבר של חוגים דרמטיים וניסיון. עשו לי 'לחיים' אחרי הפעם הראשונה שעמדתי מול קהל. מבחינת ניסן זה היה יתרון עצום שלא ידעתי דבר על המקצוע. הוא עבד כמעט לכל אורך השנה הראשונה לשבור את המניירות המשחקיות של תלמידים שחשבו שהם יודעים הכל על תיאטרון ומשחק. אני הייתי דף חלק והוא אהב את זה. מבחינה אישית, הייתה לי תחושה שמצאתי את המקום שלי, את הדרך שבה אני יכול לרפא את עצמי".

לרפא ממה?
"מהטירופים שלי, מהפחדים, לרפא את עצמי מהאובססיות הקטנות שיש לי. הייתי אדם ששאף לשלמות ואני אובססיבי גם היום. משחק הוא מקצוע מושלם לאנשים אובססיביים. החזרה על כל דבר שאתה עושה כל כך הרבה פעמים עד שזה מלוטש מתיישבת יפה עם הכפייתיות שלך".

לא כל השחקנים זוכים בנשיקת המזל שזכה לה לאון. הוא סיים את בית הספר למשחק, ומיד נכנס לקבוצת הצעירים של תיאטרון גשר. אחר כך התקבל לטלנובלה "מיכאלה", משיאי טרנד הטלנובלות שהיה בזמנו בישראל. בגיל 30 לאון היה בשיא התהילה, אבל מעט מבולבל. "לא כל כך ידעתי איך לקבל את הפרסום", הוא מודה. "אתה מתחיל להאמין לאשליה הזו: נשים, סמים. היו כמה סיטואציות קשות שבהן התעוררתי בתעלות, קטעים מפחידים. כמעט מצאתי את עצמי בחדר מיון. באיזשהו שלב הבנתי שזה עלול לפגוע לי בעבודה ובחיים. עם הזמן התבגרתי. היום אני עושה הכל כדי לא לחיות על הקצה. מצאתי דרכים אחרות להתמודד עם השדים שלי. בכל מקרה, תהומות בחיים נותנות עומק לשחקן, ללא ספק".

מיקי לאון. צלם : רפי דלויה
מיקי לאון. צלם : רפי דלויה


אחרי שנים של מגורים בתל אביב בדירות שכורות, חזר לאון לא מזמן לבית ים ורכש שם דירה שבה הוא מתגורר עם כלבתו בובה. "הרגשתי באיזשהו מקום שאני חוזר הביתה", הוא אומר. "זה גם קרוב לי לתיאטרון, ולדעתי בת ים היא הפוטנציאל החדש של גוש דן. אבל אני לא שולל שיום יבוא ואחזור לתל אביב".

מלבד ניסן נתיב המנוח, שאליו הוא "מתגעגע מאוד", יבגני אריה, במאי תיאטרון "גשר", הוא אחד מאנשי המקצוע שהשפיעו הכי הרבה על הקריירה שלו. "למדתי ממנו כל כך הרבה", לאון מפרגן, "הוא כמו אבא רוחני אמנותי".

זו רק ההתחלה

אני פוגשת את לאון כמה ימים לפני שעולה ההצגה "העבד" בתיאטרון גשר. יממה אחרי הצגת הבכורה, הוא כבר מתחיל חזרות ל"אוריסטאה". "אני לא יודע מה זה להיות בחופש. העשייה הזו טובה לי", הוא אומר. "בפגרות אני מתפגר. אם אני לא עובד, אני רודף אחרי הזנב של עצמי. האמת גם שאני לא ממש מבין איך שחקנים בארץ יכולים להתפרנס, לשמור על יציבות כלכלית, בלי לעשות תיאטרון. זה לא רק עוגן כלכלי, אלא מקום שבו היכולות שלך כשחקן מתפתחות. אתה לומד וגדל. עם 'המנהרה' של 'גשר' רצנו 190 הצגות בשנה. הדרך היחידה לא לשעמם את עצמך או את הקהל היא לחפש דברים חדשים - ומדהים איך אתה כל הזמן מוצא. סדרת הצגות בכרמיאל וסדרת הצגות בנהריה ונסיעות בכל הארץ, ערב־ערב. זו הדרך להתפתח כשחקן".

בתיאטרון גשר, כאמור, יש ללאון קילומטראז' ארוך. אחד השיאים היה "אותלו", תפקיד חייו של כמעט כל שחקן. "זו חוויה נהדרת, אבל אני לא מאמין בפיקים", הוא אומר. "מבחינתי זו רק ההתחלה. יש לי עוד כל כך הרבה שאיפות".



אתה עושה תפקידים כמעט בכל קשת המדיות. שיחקת גם ב"גאליס", ב"מטומטמת". אתה מדבב, משחק בתיאטרון, נבחרת לרשימות היפים והנכונים והרווקים הנחשקים, ועדיין אי אפשר להגדיר אותך כסלב.

"לא ממש. הציעו לי להנחות שעשועון. אני מניח שאם היו לי שני ילדים, הייתי עושה שיקולים יותר כלכליים בבחירות שלי. ריאליטי למשל זה משהו שלא אעשה לעולם. זה בזוי בעיניי. יש לי יחסים מוזרים עם המילה סלב. מה זה בעצם נותן? גם הסיפור הזה של רווק נחשק ויפה ונכון זה נחמד, אבל אני לא מתעסק בזה. זה מחמיא וזהו. זה רגש אנושי שבו הכוכבים מנצנצים בעיניים שלך. העניין הוא לגבור על השטות הזו שמסיטה אותך מהדרך".

יש לך אח שחזר בתשובה, נשוי עם ילדים. זה הרגע שלי להיות פולנייה.
"כן, אני רוצה ילדים וזוגיות, אבל אין לי כרגע משהו שאני רוצה לדבר עליו. התחלתי לצאת עם מישהי, אבל זה עוד מוקדם מדי".

עד כמה אתה מעורב חברתית ופוליטית במה שקורה כאן, במיוחד כשאתה משחק בתיאטרון "גשר", מעוזו של צ'כוב?
"אני לא מעורב פוליטית יותר מדי. אני כן רואה בתרבות כלי לשינוי, אם כי אני כבר לא חי באשליות שאפשר לשנות את העולם לגמרי. אני כן יכול להגיד שאופיע באריאל אם יציעו לי לעשות את זה. לא צריך להדיר את האוכלוסייה שם. אני לא רוצה לנתק אף אחד מהתרבות, ומנגד יכול להבין את החרם הזה ואת מי שעושה אותו. בעיניי זה לגיטימי. בכל מקרה, אם אתה רוצה להשפיע, דבר עם האנשים".

לא מדגדג לך ליצור מעבר לים?

"הוליווד מדגדגת, אבל זה לא שיבקשו ממני לגלם איכר ממינסוטה. אני מודע לכך שאהיה שבוי שם בטייפ קאסט של אבא של סופרמן או כמובן סוכן מוסד, אבל כמובן לא אסרב להצעה. הייתה לי כבר גיחה קטנה לדרמת ריגול של נטפליקס, 'המלאך', שצילמתי בבולגריה, על אשרף מרואן. העבודה שם הייתה מרתקת, סוכני מוסד לשעבר נתנו לנו משימות שטח במסגרת ההכנה לתפקיד. זו בהחלט הייתה דריסת רגל יפה מעבר לים, אבל פה זו השפה שלי ופה יש לי מה להגיד. השפה של שחקן היא הכלי שלו. הקול והמילה הם הדברים החשובים ביותר. פה אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה על המקום, כשאתה אוהב אותו וכשאתה שונא אותו. זה המקום היחיד שבו תוכל לעבוד ולעשות תפקידים מאותלו ועד ריצ'ארד השלישיו, חמסה, חמסה. וחוץ מזה, היום הוליווד לא דורשת מעבר אליה; אפשר לנסוע ולחזור".

זרקת לי בתחילת השיחה שאתה גם מצחיק. זה רצון של שחקנים דרמטיים להוכיח שהם קומיים?
"אני לא צריך להוכיח, אני קומי, אנשים פשוט לא יודעים את זה. אולי רק מי שמגיע לתיאטרון ורואה אותי. אני מצחיק, אני אומר לך".