מי שעוסק ביידיש רגיל לחפש את ה"נעכטיקע טעג", ימי האתמול, ואינו נעלב גם מהביטוי העברי המקביל: השלג דאשתקד. גם סמוצ'ה הוא בבחינת השלג דאשתקד, כמו כל השכונה הזאת בוורשה, מורנוב. כי חוץ משרידים אחדים, רֶליקים נדירים בדמות בית חרֵב או אבני כביש מקוריות, שום דבר שם אינו כשהיה.



ואף על פי כן הייתי חייב להיות בשכונה הזאת כדי לחפש עקבות כלשהן. בינואר 2017 מצאתי דירה קטנה ברחוב אנילביץ' 3. רק במקרה מצאתי את הדירה דווקא ברחוב הזה. בסופו של דבר לא היה אפשר להתעלם משם הרחוב: הרי הוא נקרא על שמו של מרדכי אנילביץ', מפקד מרד גטו ורשה, שהתאבד עם קומץ מלוחמיו ב־8 במאי 1943 בבונקר שמתחת לבית ברחוב מִילָה 18, במרחק חמש דקות הליכה מכאן.



כדי לחזור להתחלה צריך להתחיל מהסוף. שכונת מורנוב, שרחוב סמוצ'ה חוצה אותה מצפון לדרום, נהפכה לחלק הצפוני של גטו ורשה. גבול הגטו המזרחי עבר כקילומטר מכאן, וגבולו המערבי - כשני קילומטרים מערבה מכאן, מעבֶר לבית הקברות היהודי. בתווך, פחות או יותר, עבר רחוב סמוצ'ה, ובו נקבע גבול הגטו המצומצם אחרי שכ־300 אלף מיושביו נשלחו לטרבלינקה.



ליד המקום שבו שוכן היום מוזיאון "פולין" החל המרד בערב פסח תש"ג, 19 באפריל 1943. כאן ניטשו הקרבות במשך כמעט ארבעה שבועות. במהלך הלחימה של הכוחות הגרמניים נגד לוחמי המחתרת היהודים הופצצו והועלו באש רוב הבתים בשכונה, ובדו"ח המסכם של המפקד הגרמני יורגן שטרופ נכתב "הגטו לשעבר נחרב כליל, פרט לשמונה בניינים [...] במקומות שלא נעשו פיצוצים, נשארו על עומדם הקירות האטומים בלבד. אבל מתוך החורבות ניתן עוד להוציא לשימוש אבנים ושברי מתכת בכמויות עצומות שאין לאמוד את שיעורן".



"סמוצ'ה - ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה", ספרו החדש של בני מר
"סמוצ'ה - ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה", ספרו החדש של בני מר



בסתיו של אותה שנה, 1943, אכן הובאו למקום עובדי כפייה יהודים מאושוויץ, והם פירקו את חורבות הבתים כדי שהגרמנים יוכלו להשתמש בחומרי הבנייה ובחפצי הערך שעוד נותרו במקום. כך נהפך הגטו לשעבר לשדה, אחד משמותיו של בית קברות ביידיש (פֿעלד), מרחב משוטח ומרוקן.



בפואמה "צו פּוילן" (אל פולין), שנכתבה בקיץ 1946, תיאר אברהם סוצקבר את ורשה השוממה: "בְּוַרְשָׁה אֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וּבְרִיק", ואחר כך: "אֵיךְ אַצִּיב לַשְּׁמָמָה יָד, גַּלְעֵד,/ שֶׁתַּגִּיעַ לְנֶכֶד־נֶכְדִּי בַּמּוֹעֵד?/ מָה עוֹשִׂים, כְּדֵי שֶׁגַּם הָאֶתְמוֹל יִתְגַּלֶּה/ בַּמָּחָר? אֵיךְ לוֹכְדִים אֶת הַהֵד הָעוֹלֶה?". סרטו של נתן גרוס, המתעד את חנוכת האנדרטה של נתן רפופורט לזכר מורדי גטו ורשה ב־1948, נפתח בתהלוכה ארוכה־ארוכה ברחובות ורשה. המשתתפים צועדים בין בניינים הרוסים בחלקם, בתים פצועים ובניינים שהזדקנו במלחמה. אבל עם כניסתה של התהלוכה למקום שהיה בו הגטו הם נראים הולכים בשממה מהדהדת, מאופק עד אופק. בדיווחים הרבים המקום מתואר כישימון, "מטרופולין של עצמות". באחד התיאורים כותב קצין סובייטי: "חומות בית הקברות נראות מיותרות. הן אינן חוצצות כבר בין שני העולמות".



מי שרוצה להקשיב לשממה הזאת יכול להגיע לסוף סרטו של קלוד לנצמן "שואה", ולעקוב אחר דבריו של שמחה רותם, קאז'יק, האחרון מבין מורדי גטו ורשה שעדיין חי בזמן כתיבת השורות הללו. הוא מספר שם על שובו לגטו יום לאחר שנכנעו בו אחרוני המורדים: "הכול היה חשוך, הריסות. [...] המשכתי ליתר המקומות שידעתי שצריכות להיות הקבוצות הלוחמות, וחזר על עצמו אותו סיפור, אני צעקתי את הסיסמה ואיש לא ענה לי. אחרי שהתרוצצתי בתוך הגטו מספר שעות התחלתי ללכת בכיוון תעלת הביוב. הייתי כל הזמן לבד [...] לא הייתה נפש חיה בכל הגטו. ואז, בדרכי חזרה, ברגע מסוים, הרגשתי שלווה גמורה. חשבתי שאני האיש האחרון, היהודי האחרון, ולא היה לי בכלל חשק לחזור לתעלת הביוב. החלטתי שאני נשאר, מחכה עד הבוקר לגרמנים - ואז יהיה הסוף".



***



הסוף היה התחלה חדשה, שגם היא נחלת העבר הרחוק, כבר בן יותר משבעים שנה. בבניין שהתארחתי בו בינואר 2017, באנילביץ' 3, חדר המדרגות קצת סדוק, הצבע בו מתקלף והחשמל חיוור. נאלצתי אפוא להבין שגם החדש כאן כבר ישן מאוד. חדש בעינַי הוא כל מה שנבנה אחרי המלחמה (המלחמה בה"א הידיעה היא כמובן מלחמת העולם השנייה; גם ביידיש ובשפות אירופיות אחרות; בעברית מובן שהיידוע מבלבל וחסר משמעות). הבניין שממול הוא אחד מבתי המידות של רחוב אנילביץ' פינת הגנרל אנדרס. זו וריאציה סוציאליסטית על סגנון ניאו־קלאסי, ויש בו קמרונות, גמלונים ועמודים. הבניינים האלה שופצו לא מזמן כנראה. הם צבועים בצבע בהיר ובוהק, ועכשיו הם כבר נחשבים קלאסיים לגמרי.



מיד כשהגעתי לדירה בוורשה בהיתי במדחום הפלסטיק שבאדן החלון, והוא הראה מינוס מעלה אחת. כשהעזתי סוף־סוף לפתוח את החלונות הכפולים הבחנתי משמאל בקצה מוזיאון פולין, המוזיאון לתולדות יהדות פולין. כשהחלונות נסגרים בחזרה משתרר בדירה שקט מוחלט והשכנים נשמעים רק לעתים רחוקות. אבל בצמרות העצים הקירחים שמחה והמולת ציפורים. על המדרכות הצטבר שלג; מקרוב הוא קשה וקרחי, אבל מהקומה השלישית הוא נראה בדיוק כפי ששלג אמור להיראות. בפנים חם ונעים, ובכל זאת לא באתי לכאן ליהנות משלג וציפורים.



יצאתי אפוא לרחוב הקפוא והתחלתי ללכת בעקבות המדריך המוקלט של הסופרת והפעילה החברתית בֵּאָטָה חומנטובסקה (Chomątowska). לפני שנים אחדות פגשתי אותה ממול, במוזיאון פולין. זה היה מיד אחרי שיצא לאור ספרה "Stacja Muranów" ("התחנה מורנוב"), שטדאוש וולנסקי, מהמכון הפולני בתל אביב, סיפר לי עליו בשקיקה. הספר הזה, כמו ספרים אחרים שהוא מספר לי עליהם בהתרגשות, הוא חשבון נפש היסטורי עם העבר - היהודי בעיקר - של פולין; ספרים אמיצים וחשובים שחשודים במולדתם כאילו הוציאו את דיבת פולין רעה. הרעיון לכתוב את "התחנה מורנוב", מספרת חומנטובסקה, נולד אחרי שעברה לגור בשכונה והתעניינה לדעת "מה חשבו האנשים שעברו לגור כאן בשנות החמישים: האם חשבו על מה שהיה כאן?".



האדריכל שהקים את השכונה מחדש, בּוֹהְדָן לָכֵרְט (Lachert, 1900–1987), דווקא חשב על תושביה הקודמים. הוא לא רצה להתכחש למה שהתחולל שם והחליט לבנות את המתחמים שלו על גבי תִלים. המתחם שמאחורי קולנוע מורנוב, בפינת נובוליפקי, למשל, אינו מנסה להסתיר את שכבת החיים שמתחתיו, ומזכיר אותם גם בצבעו, גוון ורוד־אדמדם־דם. אבל חוץ מהאלמנטים האלה ביקש לכרט לבנות כאן עיר אוטופית, מודרנית, רחבת ידיים, שיש בה מסדרונות המחברים את הבניינים למתחם חי, עם חנויות וחצרות משחקים. "ורשה הקפיטליסטית, שהייתה כה שנואה על אנשי האוונגרד, שהייתה בנויה בתי מגורים צפופים בעלי חצרות פנימיות רבועות, הייתה אמורה להפוך לעיר־גן עתירת אור וירק, מרווחת ושונה באופן קיצוני מהעיר הישנה שנראתה כלוח שחמט של רחובות הנושקים זה לזה ומתוחמים בצפיפות בבתים".



***



לא כל הבתים בשכונה הוקמו בסגנון מונומנטלי. בניינים רבים יותר, אלה שנבנו ברחוב אנילביץ' למשל, מזכירים את השיכונים שנפוצו באותן שנים במקומות רבים בעולם. שהרי כמו במקומות אחרים, ולא רק בישראל ובפולין, היו אלה שנות צנע, שבהן צריך היה לשכן תושבים רבים ככל האפשר בעלות נמוכה ככל האפשר. גם כאן, בוורשה, התפתו ללכת בעקבות חזונו של לה קורבוזייה, שתכנן את "העיר הקורנת" - עיר אוטופית, מודרניסטית, ששיכון אחד, ידוע במיוחד, הוקם ברוחה במרסיי כבר בשנות השלושים. אחרי 1945, בעולם שהוכה בסנוורים, בארץ פצועה כמו פולין ובעיר חרבה כוורשה, בייחוד בפולין הקומוניסטית, העיקר היה לבנות הכול מחדש. ומה עוד שהתוכנית של לה קורבוזייה וחבריו נראתה בתוכניות לא רק חדשה וזולה, אלא גם בשורה של טעם טוב.



אבוי: נדמה שאפילו אז, כשהבתים היו חדשים, הם יצאו מכוערים. על אחת כמה וכמה היום, כשהבניינים הללו מזדקנים ומתיחת פנים לא תוכל לעזור להם. כמו במקומות אחרים, בעולם ובארץ, גם בוורשה הבניינים נצבעים מאז 1989 - אחרי נפילת הגוש הקומוניסטי - בגוונים פסטליים נחמדים, אבל קשה להסתיר את הבטון הגס שמתחתם.



כך או אחרת, בניינים אלה מסתירים את העבר. "השכונה שנהרסה בתקופה השנייה [במהלך המרד בגטו] הייתה במידה רבה זרה מבחינה תרבותית לציבור הפולני", מצטט ההיסטוריון יאצק לאוצ'אק את דבריו של סוציולוג פולני בסוף המלחמה. הם, מתכנני הערים החדשות, הביטו בעתיד, ואילו אני מנסה להביט לאחור.



אף על פי כן צריך להודות שכוונותיהם של מקימי השכונה מחדש היו טובות לפעמים: להבטיח יחידת דיור נוחה יחסית לכל תושב ולדאוג לרווחתו ברחוב. אכן, הרחובות נסללו בדרך כלל רחבים ומרווחים יותר, לפעמים הרבה יותר - כמו ברחוב לֶשנו, שנקרא לימים שדרות סולידרנושץ' (על שם תנועת סולידריות). אפשר לעקוב אחר השינויים במפות המדגישות את ההבדלים בין מורנוב שעד 1943 לזו הנוכחית. באופן כללי, אולי במפתיע, בוודאי ביחס לאפשרויות המהפכניות שהיו במגרש הבנייה הענק הזה, הוחלט לשמר את תוואי הרחובות המקורי בשכונה. רחוב אנילביץ', למשל, נסלל על גבי רחוב גנשה; רחוב סמוצ'ה עובר כמעט באותו תוואי שבו עבר אז.



ובכל זאת יש כמה שינויים מהותיים: הרחוב המוכר ביותר בשכונה, נלווקי, נבנה מחדש במסלול שונה לחלוטין (בתוואי המקורי עוברים היום בין השאר רחוב הגנרל אנדרס וגני קרשינסקי המורחבים), ורחוב זמנהוף הוארך צפונה. יש עוד שינויים במפה, אבל העיקרי שבהם הוא הציר המרכזי שנסלל יש מאין החל ב־1949: הוא נקרא אז על שם יוליאן מרחלבסקי, מאבות הקומוניזם הפולני, אבל ב־1993 שונה שמו לשדרות יוחנן פאולוס השני (Aleja Jana Pawła II), על שם האפיפיור הפולני קרול וויטילה (1920–2005).



האם האפיפיור הפולני היה רווה נחת מהשדרות הנושאות את שמו? זה עורק תנועה סואן, מלא תמיד בחשמליות, באוטובוסים ובמכוניות. קשה לסלוח על שהוא חדש ומכוער כל כך, וחמור מזה: על שהוא קוטע את הרצף בשכונה ומפריד את משפחת הרחובות: בין זמנהוף וקרמליצקה, למשל, ובין הרחוב שאני מחפש - סמוצ'ה, הנמצא מעבר לשדרות הסואנות.



הספר "סמוצ'ה - ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה", ראה אור בהוצאת מאגנס