במודעות הענק שעטפו את גיליונות העיתונים פרסמה מפלגת כולנו רשימת 76 מהלכים והישגים שונים ומשונים "שנעשו בשבילנו" בארבע השנים האחרונות, כל זה בלי להוסיף את גל החקיקה החברתית מהשבוע האחרון, ערב נעילת מושב הכנסת.
כדי שנדע למי מגיע הקרדיט על כל הטוב הזה, צורפה לתחתית המודעות כוכבית ולצדה שמו של שר האוצר משה כחלון. האחרון מיהר לפרסם את המודעות כדי לקבוע עובדות בשטח וכדי שנתניהו לא ימהר לנכס לעצמו את רשימת ההישגים, בין שהיו ובין שלא.
76 הצעדים הם הרמה להנחתה לסיכום הקדנציה של כחלון, שלפחות לגבי חלקם מיהר לקחת קרדיט לא לו.
שר האוצר מתהדר בהורדת מחירי הדיור, אבל מה לעשות שבשלוש וחצי שנות כהונתו לא רק שמחירי הדיור לא ירדו, אלא עלו ב־15%. נכון שב־2018 עליית המחירים נבלמה במידה מסוימת, אבל כשדירת ארבעה חדרים עולה עדיין בממוצע 1.5 מיליון שקל, "הירידה" היא לעג לרש. לפי השכר הממוצע במשק יש לשעבד 140 משכורות חודשיות כדי לממן רכישת דירה. זהו אבי אבות יוקר המחיה. מנתוני הלמ"ס שפורסמו השבוע התברר שהדיור מהווה 24.4% מסל ההוצאות. בתל אביב הוא עומד על 33.2%, כך שלמי שעדיין יש ספק, יקר מאוד לגור בעיר ללא הפסקה.
נכון שיוקר הדיור אינו באחריות כחלון, אבל אין סיבה שיתהדר ב"הורדת מחירי הדיור". שר האוצר גם מתרברב בבניית 60 אלף דירות במחיר למשתכן. השבוע הגדיל לעשות כשפרסם הגרלה שביעית לבניית 3,155 דירות ב־24 מקומות בארץ. מספרי עשרות האלפים הנזרקים באוויר לא מעניינים. השאלה הרלוונטית היא זו שכחלון שאל את יאיר לפיד בעימות טלוויזיוני ערב בחירות 2015: "כמה מפתחות באמת חולקו לזוגות הצעירים?". ללפיד לא הייתה תשובה, וגם לכחלון אין. מדובר לכל היותר בכמה מאות.
את זה לא נעים לחשוף, כי עם מספרים כאלה לא הולכים לבחירות ועוד לוקחים קרדיט על משהו שלא היה. פרויקט מחיר למשתכן סחט מהתקציב כ־5 מיליארד שקל בגלל סבסוד הקרקעות. את הכסף ניתן היה להפנות למיליון יעדים אחרים או לצמצום הגירעון.
כל שר אוצר מצויד בארגז כלים תקציבי הנוגע לכל מה שזז במדינה, כולל סמכויות נרחבות. לכחלון, שהיה שר אוצר שלא הגיע ממפלגת השלטון, היו כל אלה פלוס פלוס. שלא במקרה רשימת "ההישגים" כוללת תחומים שאומנם אישר, אך לא יזם. שכר המינימום במשק עלה בהדרגה ל־5,300 שקל הרבה לפני שכחלון חלם בכלל להיות שר אוצר. זאת הייתה יוזמה של ההסתדרות וארגוני המעסיקים. גם את הורדת מחירי התחבורה הציבורית לא הוא שיזם. וגם הקרדיט ליוזמה המצוינת של "תוכנית חיסכון לכל ילד" מגיע ליצחק הרצוג, שבתפקידו כשר הרווחה הגיע עם הרעיון. היא יצאה לאור בתקופת כחלון כדי לפצות את החרדים על הקיצוץ בקצבאות הילדים שיזם לפיד, אבל כחלון לקח את הקרדיט.
באופן תמוה, כחלון לא היסס לצרף לרשימת "ההישגים" גם מהלכים שנויים במחלוקת שמומלץ היה לו להעלימם. איזה מין הישג זה "פתיחת משק החשמל לתחרות"? אפשר לחשוב שאנחנו מתמוגגים מכל רגע של מחירי שפל. מחיר החשמל לא רק שלא ירד אלא עלה השבוע ב־2.9%, וזה גם בזכות הנדסה פיננסית. עכשיו מגייסים נתוני השוואה מהעבר ומנסים לבלבל אותנו כאילו המחיר ירד, אבל תלוי איך ומאיזו תקופה מודדים.
"הגברת התחרות בין הבנקים" היא הישג מפוקפק נוסף. נתניהו עצמו הודה בשבוע שעבר שהמערכת הבנקאית ריכוזית ושאין מספיק תחרות. הוא צודק, כי עובדה שהבנקים העלו את הריבית על האוברדרפט והשאירו את הריבית על הפלוס ללא שינוי.
שיא הציניות הוא ה"הישג" של סגירת מכונות המזל של הפיס. אל דאגה: מפעל ההגרלות איתר מקורות הכנסה אחרים. אבל בשעה ששר האוצר מנסה לגמול אותנו מהימורים, הוא נמנע מהעלאת המס על הטבק לגלגול. בכך הוא מהמר לא על הכסף אלא על בריאות ילדינו.
למרות הביקורת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שמדובר בשר האוצר החברתי ביותר שהיה מעולם. בתקופתו פוזרו עשרות מיליארדי שקלים לתקציבים חברתיים כמו הגדלת שכר החיילים, עדכון סל התרופות, הגדלת קצבאות הנכות והקשישים ושיפור המצב בצהרונים. הבעיה שכחלון אינו רץ למרחקים ארוכים, וכהרגלו התמקד בכיבוי שריפות. הוא היה משועבד לאילוצי ההווה ולא ספר את העתיד ממטר. השפע התקציבי אפשר עד היום לעשות את זה מבלי לקבל התראה ממסגרת הגירעון. אלא שהמצב מתחיל להשתנות: ב־2018 הייתה חריגה קטנה יחסית ממסגרת הגירעון, והיא תגדל בהרבה ב־2019.
אחרי הבחירות זאת כבר לא תהיה הבעיה של כחלון, אלא של כולנו.
הח"כים של כולנו עבדו קשה כדי להוכיח את עצמם, החריג היה יואב גלנט. צילום: מרק ישראל סלם
2. המדור לחיפוש קרובים
הכנסת ה־20 מתפזרת, ועשרות חברי כנסת יצפו במושב הבא מהטלוויזיה. שכר חברי כנסת הועלה השבוע ב־1,000 שקל והוא עומד על 42.5 אלף שקל לחודש. מי שייפרד מהכנסת יזכה למענק פרישה לפי הוותק שצבר. זאת משכורת לא רעה, שלא כל יושבי המשכן הצדיקו אותה. יש חברי כנסת, בעיקר ברשימה המשותפת ובש"ס, שנותרו אניגמטיים. לי לפחות לא ברור מה הם עשו בשלוש וחצי השנים האחרונות.
יד על הלב: מה אומרים לכם השמות ניבין אבו רחמון, טלב אבו עראר, סעיד אלחרומי או ג'מעה אזברגה? ובכן אלה ארבעה מ־13 חברי הכנסת של הרשימה המשותפת. השאלה הייתה קלה לו הייתי מתעניין בחנין זועבי, איימן עודה, אחמד טיבי או דב חנין. ומי שמע על ינון אזולאי (רמז: לא שחקן כדורגל בבית"ר) או על דן סידה? מתברר שמדובר בשני חברי כנסת מש"ס. לרשימת האניגמטיים ניתן להוסיף את חמד עמאר מישראל ביתנו, שבניגוד לאורלי לוי־אבקסיס שעשתה אקזיט מוצלח והקימה את גשר, אף אחד לא שמע עליו.
שמם של כל אלה מופיע לראשונה בטור זה, וכנראה שזאת גם תהיה הפעם האחרונה. העובדה שחברי הכנסת הערבים אינם מוכרים בתקשורת או בציבוריות הישראלית אינה מקרית. אני מניח שברחוב הערבי הם מוכרים יותר ולשם כיוונו את מאמציהם. ייתכן שהציבור הרחב פחות רלוונטי מבחינתם. יוצא הדופן המצדיק את השם "הרשימה המשותפת" הוא חנין, ששימש גשר אמיתי לרחוב היהודי והערבי והרבה בקידום חקיקה חברתית. השבוע הודיע שלא יתמודד לכנסת הבאה.
בלי להתיימר לקבוע מה לקוי בסדר היום של הח"כים הערבים, מדובר לטעמי בפספוס. והרי גם הח"כים של יהדות התורה עובדים בשביל המגזר החרדי, מה שאינו מונע מהם לקרוץ גם לרחוב החילוני. תשאלו את משה גפני, יעקב ליצמן ויעקב אייכלר.
חברי הכנסת, במיוחד אלה ששובצו על ידי שליטי המפלגות, עבדו בשלוש וחצי השנים האחרונות קשה מאוד כדי להצדיק את קיומם. הם ייחלו לחסדי כחלון, לפיד, ליברמן או בנט. הם מוכרים לציבור, כי הבינו שלא הגיעו לכנסת על תקן של קישוט. לדוגמה, לפיד דאג לסידור העבודה הפרלמנטרי של חברי יש עתיד: יואל רזבוזוב שימש כאחראי על תיק הספורט, מיקי לוי בתחום הפיננסי, ויעל גרמן בענייני בריאות. השבוע הצטרפה למפלגה ידידתי אלוף במיל' אורנה ברביבאי. לאחר פרישת יעקב פרי, סביר שברביבאי, שהייתה ראש אכ"א והאלופה הראשונה בצה"ל, תשב בכנסת הבאה על משבצת הביטחוניסטית החברתית.
גם הח"כים של כולנו כמו רועי פולקמן ואחרים עבדו קשה כדי להוכיח את עצמם. החריג היה יואב גלנט, שרק השבוע יצא מהארון אף על פי שכבר זמן קצר אחרי מינויו התברר שהוא בכלל ליכודניק. כל שאר חברי הכנסת שלא נגמלו מחיידק הפוליטיקה, חלקם עם קבלות מוכחות, יתמודד במרחץ הדמים ששמו פריימריז.
רבים וטובים מגיעים מהאופוזיציה, אבל מבין כולם אני בוחר לציין את איציק שמולי, ח"כ משאריות המחנה הציוני, בעיקר בזכות פעילותו למען המוחלשים: אוכלוסיית הקשישים, הנכים, הסיעודיים הסובלים בבתי האבות וקורסים מבעיות בריאות. שמולי, לשעבר יו"ר התאחדות הסטודנטים ומראשי המחאה של 2011, הוא אשף תקשורת שגם לא היסס לנצל את נטיותיו המיניות לקידום האג'נדה שלו (כמו חוק האימוץ). הוא השכיל להתמקם במשבצת פוליטית מתגמלת ולמנף את נחמדותו באמצעות גניבת סוסים עם פוליטיקאים כמו כחלון ואלי כהן ועם אבי ניסנקורן. הוא חבר כנסת שכל מפלגה הייתה שמחה להתקשט בו. אם באמת תוקם מפלגת גמלאים, הוא המועמד האולטימטיבי לעמוד בראשה. השבוע הוא קיבל פרס ניחומים בעקבות ההיפרדות מציפי לבני, ומונה ליו"ר סיעת העבודה בכנסת. בכנסת הבאה הוא חייב לקפוץ כיתה.
במחנה הציוני יש גם דוגמאות פחות טובות, וזוהיר בהלול הוא אחת מהן. במקרה הטוב קידם בהלול בכנסת את האג'נדה של מרצ ובמקרה הגרוע את זו של הרשימה המשותפת. בהלול, שדר ספורט בעברו שהפיל בשידוריו הססגוניים את חומות עכו, יכול היה לפעול להפלת המחיצות בין היהודים למיעוטים כמופת לדו־קיום. בסוף יולי 2018 הוא נואש, הרים ידיים, ועשה אקזיט פוליטי, שאותו מימש רק ב־16 באוקטובר. מה רע לקבל שלושה חודשי שכר נוספים?
חברי הכנסת המאוכזבים שלא ייבחרו מחדש או שהחליטו לפרוש מפוליטיקה יחזרו לעיסוקיהם הפרטיים. ייתכן שחלקם ימשיכו לפקוד את מסדרונות המשכן כלוביסטים.
3. החלטת הריבית
נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון נכנס לתפקידו בסערה מושלמת. אין ברשותו מספר חודשי חסד ואפילו לא שבועות הסתגלות בודדים. באמתחתו ימים בודדים להחלטת הריבית, שתתקבל ביום שני הקרוב. למזלו ולמזלנו (כבר ראינו מה עוללה פרופ' נדין טרכטנברג בימים הספורים שבהם שימשה כמ"מ הנגיד), הממשלה הספיקה לאשר את המינוי.
לאחר שנשמנו לרווחה, נציין כי פרופ' ירון מעפיל לבנק ישראל כשברקע הדי המאבק המוניטרי בין הנשיא טראמפ לג'רום פאואל, הנגיד האמריקאי. פאואל שלא סר למרותו של טראמפ והעלה את הריבית ואת חמתו של הנשיא, עלול לשלם את המחיר. גם אם זה לא יקרה, הנגיד האמריקאי הפך לקצוץ כנפיים.
ייתכן שדווקא על רקע זה בחר פרופ' ירון לשים את הדגש בנאומו הראשון על עצמאות בנק ישראל. במרכז הקדנציה של הנגידה הקודמת עמדו עימותים על רקע המחלוקת בין יציבות לתחרות. הנגיד החדש קובע נחרצות: "חשוב מאוד לשמור על עצמאות בנק ישראל המעוגנת בחוק ומהווה תנאי הכרחי לתפקוד הבנק (בפיקוח על המערכת הבנקאית) וליישום מדיניות מוניטרית משיקולים מקצועיים בלבד".
דבריו כוונו במישרין לנתניהו, שבין המשימות שמנה בפניו הייתה הגברת התחרות במערכת הבנקאית, שם לדבריו "יש ריכוזיות גדולה, ובמתח שבין יציבות ליעילות חייב הנגיד להסיט את כובד המשקל ליתר יעילות". פרופ' ירון לא נותר אדיש: "אסור לנו להתייחס ליציבות הפיננסית כמובנת מאליה. הכרחי למזער את חשיפת המערכת לסיכונים מערכתיים. לכן רצוי לנקוט צעדים שימנעו מראש את פריצתם של משברים. חשוב מאוד לשמור על יציבות הבנקים", השיב.
כדי להימנע מהחוויות הלא נעימות שחוותה קרנית פלוג בכנסת האחרונה, כשאחדים מהח"כים ממש איימו להפקיע מידיה את הטיפול בנושא הפיקוח על הצרכנות הפיננסית, ירון חייב לעמוד על המשמר. בשלושת החודשים שנותרו עד לבחירות הנגיד החדש יהיה חייב להתנהג כמבוגר האחראי ולמנוע ככל יכולתו מנתניהו ומכחלון כניסה להרפתקאות פיננסיות.
חזרה להחלטת הריבית. במערכת עסקית נורמלית, נטולת בורסות קורסות ובחירות מוקדמות, הריבית אמורה הייתה לעלות ביום שני הקרוב. סביר שעוד לפני כניסתו לתפקיד למד ירון את המערכת הפיננסית וגיבש את עמדותיו ביחס לגבולות הגזרה. בטקס מינויו לא הסתיר ש"האתגר המיידי העומד בפני בנק ישראל הוא נורמליזציה של המדיניות המוניטרית, שבסיומו יוכל בנק ישראל לפעול דרך הריבית לייצוב המחירים באופן אפקטיבי ואת האינפלציה במרכז טווח היעד (2%)".
"אני רואה במדיניות הריבית את הכלי המרכזי והיעיל להכוונת המדיניות המוניטרית", אמר ירון. "לריבית השפעה רוחבית ומקיפה על כלל משקי הבית, הפירמות והמוסדות הפיננסיים, ולכן טיפול פרטני בנקודות תורפה כלכליות רצוי שייעשה בכלים ייעודיים וספציפיים".
אלא שבשבועיים האחרונים חוו הבורסות בעולם ובישראל טלטלה לא פשוטה. השווקים קרסו והחלו להישמע תחזיות להאטה בין השאר על רקע העלאה של 0.25% בריבית בארה"ב. על רקע זה יש לקוות ולהניח שהנגיד החדש לא ימהר ויעלה את הריבית. המשק עשוי להיקלע למעגל של האטה במחזור העסקים. הבורסות עדיין לא התאוששו מהמפולת ויעבור עוד זמן עד שאפשר יהיה לבחון את השלכות הנפילות על המערכת הפיננסית והמקרו־כלכלית.
הפך לנוחי דנקנר של ענף התקשורת. שאול אלוביץ'. צילום: פלאש 90
4. קצר בתקשורת
עדיין לא ברור אם שר התקשורת איוב קרא יכהן בתפקידו בזכות היותו נציג העדה הדרוזית ברשימת הליכוד. אם זה לא יקרה, בזק ובעלי מניותיה מוזמנים לפלוט אנחת רווחה גדולה. גם אם ננטרל את מעלליו שנחשפו בתקשורת, כמו פרשת הנטישה מדובאי שנחשפה ב"מעריב" על ידי עמיתי בן כספית, קרא שימש בתקופה הקצרה שכיהן בתפקיד כלא יותר מקוריוז. הוא נהג כאותו אורח לרגע הרואה כל פגע. מי שסבלה מכך בעיקר הייתה בזק, שמאז שנפתחה החקירה נגדה באמצע 2017 הפכה לילד הכאפות של הענף.
אירועי הימים האחרונים מדגימים את זה היטב. בשבוע שעבר הנחית משרד התקשורת על בזק קנס עתק של 11 מיליון שקל, בטענה שהחברה סירבה במשך שלוש שנים לשדרג את רשת הטלפוניה וליישם את רפורמת השוק הסיטוני. בזק הפכה בכך לחברה העסקית מעוטרת הקנסות המובילה בישראל. טענותיה על אכיפה בררנית ועל כך שלא יכלה ליישם את ההחלטה משיקולים טכניים לא הועילו. הפשרה שהוגשה בסוף לא העלימה את הקנס.
אבל זה לא הכל. בזק הודיעה בשבוע שעבר לבורסה על החלטתה לבטל את התוכנית לשיתוף פעולה עם חברות הבת במערכי השיווק, הכספים והייעוץ המשפטי. קודם להודעה זו פנתה לקבל את אישור משרד התקשורת למהלך. אלא שמרוב תנאים ודרישות תמוהות, היא נואשה וירדה מהסיפור. גם הצעתה לשדרג את רשת האינטרנט בטכנולוגיית B35 למהירות גלישה של 250 מגה הותנתה בדרישה לאספקת השירות גם לאזורי הפריפריה.
גם פרויקט הסיבים האופטיים נוהל תוך התעלמות ממנה, ובזק נותרה בחוץ. המסקנה העיקרית ממסע ההתעללות בחברה החבוטה היא שלקוחות החברה יפספסו למשל את האפשרות לגלוש מהר יותר. וזה לא הדבר היחיד.
הסחבת בחקירות, התפנית הרגולטורית השלילית ואובדן אמון הלקוחות מתבטאים גם בבורסה. חקירת המעורבים בפרשת בזק הסתיימה רשמית בנובמבר 2017, ואז הועברו ההמלצות לפרקליטות. אלא שאז נזכרה פרקליטת מיסוי וכלכלה, ליאת בן ארי, להרחיב את החקירה גם לנתניהו, ואז נולד תיק 4000. אבל ההחלטה הסופית תקועה אצל היועץ המשפטי לממשלה.
החוקרים והיועצים המשפטיים חייבים להתחשב בעינוי הדין של הנחקרים, אבל גם של בעלי המניות. מתחילת 2017, זמן קצר לפני פתיחת החקירות ועד השבוע, איבדו מניות בזק מחצית מערכן, והן נסחרות סביב 10 מיליארד שקל. במשך שנה וחצי התנדפו אם כן כ־10 מיליארד שקל מתיקי ההשקעות. הציבור מחזיק במישרין ב־74% ממניות החברה.
פעם קראו למניה בעגה המקצועית "בונקר". מאז הספיקו המשקיעים הזרים, שהיו בעבר דומיננטיים, לחסל חלק ניכר מהשקעתם בבזק. שאול אלוביץ' הפך לנוחי דנקנר של ענף התקשורת, כשאיבד את החברה ובמקרה של הרשעה עלול ללכת לכלא.
אמון המשקיעים בבזק התערער לא רק בגלל החקירות אלא גם בגלל המהפך ביחס הרגולטורי. מחברה שהכתיבה את סדר היום של משרד התקשורת (ועל כך בעליה והנהלתה נענשו בכתב אישום חמור), הפכה לילד חוץ של הענף המוקצה מחמת מיאוס. שתגיד בכלל תודה שרישיונה עדיין לא נשלל. זאת אפליה מתקנת בשיטה של הפוך על הפוך. זאת אינה עוצמה רגולטורית אלא היעדר ביטחון עצמי שמקורו בנקמנות על מעללי העבר של המונופול. גם השמחה לאיד של חלק ממתחרותיה אינה במקומה, כי בשלב מסוים הרגולציה עלולה להתהפך נגדן. בזק מוחלשת אינה טובה למתחרותיה. מה יועיל לפרטנר או סלקום המתמקדות בשוק הסלולר ובשוק התוכן אם בזק תיפגע?
בחצי השנה האחרונה מנסה ההנהלה בראשות המנכ"ל דודו מזרחי להחזיר את בזק לנורמליות. החברה יצאה בתוכנית אסטרטגית הכוללת פרישת מאות עובדים, מכירת חברות בנות, צמצום המטות הניהוליים, החלפת רואי חשבון ופינוי משרדיה המפוארים במגדלי עזריאלי. זה הזמן שגם הרגולטור יתעשת ויסייע בשיקומה.
אין הכוונה להחזרת משטר ההפקרות הרגולטורי ולא למתן יחס של חמלה, אך גם לא להשארת משטר האייתוללות הרגולטורי נגדה. יהיה זה הוגן לא רק כלפי בעלי המניות, אלא גם כלפי ציבור הלקוחות שעדיין צורך את שירותי החברה.
