אם ההחלטה החפוזה לסגת מסוריה לא הייתה מספיק כואבת, בא השבוע הנשיא טראמפ ורוקן עלינו עוד דלי צוננים באמירה האומללה שלו. ועדיין, גם מהלימון החמוץ הזה אפשר יהיה להכין מעט לימונדה. יציאת הכוחות האמריקאיים מאפשרת לאסד לבסס מחדש את שלטונו בכל רחבי סוריה ונותנת לגיטימציה להוצאת הכוחות הזרים, הטורקיים והאיראניים, שכבר מתחילים לגלות סימני ייאוש מהסיכוי להתבסס בסוריה. אבל בעוד האיראנים בנסיגה, חיזבאללה מתבסס ברמת הגולן לצד הצבא הסורי.
טראמפ נתן לטורקים אור ירוק להתנפל על הכורדים שבצפון ובמזרח סוריה, אבל אסד מיהר להציב מולם רמזור אדום. כניסת הצבא הסורי לעיר מנביג', בצפון המדינה, היא איתות ברור לכך שאסד מתכוון להשתלט מחדש על האזור הזה ולא להפקיר אותו לידיים טורקיות. הכורדים, שכבשו בעבר את מנביג' מידי דאע"ש, הם שהזמינו את צבא אסד. שלא כמו אחיהם בעיראק, אין לכורדים הסורים שאיפות עצמאות: הם רואים בעצמם חלק מסוריה, ודרישתם היא רק לאוטונומיה תרבותית, שתאפשר להם ללמד ולדבר את השפה הכורדית.
הטורקים מיהרו למוסקבה כדי לברר עם בעל הבית הרוסי איזה נתח מהשלל שיותירו האמריקאים יישאר בידיהם. הם ניסו להיראות מחויכים בצאתם מהפגישות, אבל ספק אם קיבלו את מבוקשם. אסד ורוסיה לא מתכוונים לוותר על החבל הכורדי, והם מכינים גם מערכה לכיבוש מובלעת המורדים האחרונה באידליב. אחריה, הטורקים יידרשו לפנות גם את המובלעת שתפסו באפרין.
סוריה הישנה הולכת ומוקמת מחדש, הפעם בחסות רוסית, והעולם הסוני שהקיא מתוכו את אסד לפני שבע שנים פושט עכשיו זרועות ומזמין אותו לחזור. איחוד האמירויות כבר פתחה מחדש את השגרירות בדמשק ושאר מדינות ערב ממתינות להחלטה של הליגה הערבית שתתכנס במרץ ותזמין אותו לחזור. על אף הסלידה המובנת, לישראל יש אינטרס לראות את אסד חוזר לחיקו של העולם הסוני ומתרחק מאיראן. היא גם יכולה לסייע לתהליך.
בשטח, האיראנים נמצאים בנסיגה ומבינים שלא יצליחו כבר לממש את תוכנית ההתבססות הרחבה שלהם, שהייתה אמורה לכלול פריסה של כוחות בכל
שדות התעופה של סוריה וכניסה לאחד הנמלים הימיים. במקום זאת, הנוכחות של האיראנים בסוריה התכווצה בעשרות אחוזים בשנה החולפת. הם כבר מבינים שלא תהיה להם גישה לנמל ימי, והם גם נאלצו לקפל כמה מהסניפים שהקימו בשדות התעופה של אסד. בסוריה נותרו חמש מיליציות שיעיות (כ־12 אלף לוחמים), שרובן מתרכז כרגע בצפון, לקראת המערכה על אידליב.
גם המאמצים שלהם לבסס תשתית אזרחית נתקלים לראשונה בהתנגדות. בשנים האחרונות הם הזרימו אלפי מורים ואנשי חינוך לסוריה והחלו להקים רשת של מדרסות (בתי ספר) שיעיות בכוונה לעשות "שיעיזציה" של סוריה. אסד מעז עכשיו להתייצב מולם ומתחיל לסלק את אנשי החינוך האיראנים מארצו. כל אלה, יחד עם המתקפות המתמשכות המיוחסות לישראל, יצרו כבר חילוקי דעות בתוך משמרות המהפכה על כדאיות ההשקעה בסוריה ועל הסיכוי לממש את התוכנית להתבסס שם.
התקיפה האחרונה שיוחסה לישראל בסוריה גררה שורה של גינויים ממוסקבה, שרבים פירשו אותם כתקיפים. אבל הרוסים נשמעו יותר כמי שיוצאים ידי חובתם. אין ספק שהם לא אוהבים את הפעילות של ישראל בסוריה, אבל הם מבינים את האינטרס הישראלי, וגם הם לא יזילו דמעה אם בסופו של דבר
ישראל תדחק את האיראנים אל מחוץ למדינה.
הצבאות של נסראללה
החדשות הרעות באות מכיוון חיזבאללה, שגם הוא מצמצם את היקף הכוחות שלו בסוריה ומחזיר אותם ללבנון. אחרי שנים שבהן היה מושקע ברובו במלחמת האזרחים, חיזבאללה חוזר ומתפנה להתייצב מול ישראל בחזית הלבנונית. לכן גם מבצע חשיפת המנהרות התנהל בחשש אמיתי מהסלמה: בבוקר המבצע עמד חיל האוויר מוכן עם מאה מטוסים חמושים לקדם את פניה של כל התפתחות.
בזמן שהרובוט של צה"ל ירד למנהרה הראשונה במטולה והחל לגשש בה - הופתעו בצה"ל לראות שמישהו בצד השני הדליק את האור במנהרה. כשהופיעו דמויותיהם של אנשי חיזבאללה התקשר מפקד פיקוד הצפון לרמטכ"ל להתייעץ מה לעשות. על הרובוט היו מותקנים גם מטען חבלה קטלני וגם רימון גז מדמיע. הרמטכ"ל איזנקוט הוא שהחליט באותן שניות להשתמש בגז ולא באמצעי קטלני. ההנחה שלו הייתה שאם ייהרגו אנשי חיזבאללה יהיה הארגון מחויב להגיב.
במקביל משלים חיזבאללה תהליך של היטמעות בתוך הצבא הסורי המשתקם. לא מן הנמנע אף שקציני חיזבאללה שובצו בתפקידים בצבא אסד. חאג' האשם, מפקד "כוח הדרום" של חיזבאללה בסוריה, מלווה כמו צל את מפקד גיס 1 של צבא אסד. הרעיון הוא להפוך את רמת הגולן וצבא אסד לחלק מכל עימות עתידי של חיזבאללה מול ישראל.
אסד החל בתהליך של שיקום הצבא המרוסק שלו. הוא משקיע המון בבנייה מחדש של ההגנה האווירית ויכולות הטילים והרקטות שלו. אין עדיין סימן לכך שהוא מתכוון לחזור ולחדש גם את יכולות הנשק הכימי. לא צריך להפריז בחומרת האיום הזה. יעבור עוד הרבה זמן, אם בכלל, עד שצבא אסד יחזור להוות איום צבאי על ישראל. אין דבר שצה"ל יודע לעשות ביעילות רבה יותר מלפרק צבא סדיר שיתייצב מולו, וגם הסורים מבינים את זה.
חיזבאללה, שעד היום החזיק בתואר הארגון בעל כוח האש הגדול בעולם, הופך במהלך הזה לעוד תופעה תקדימית: ארגון שיש לו שני צבאות שסרים למרותו. בנוסף לשני הצבאות האלה הוא גם מכין את המיליציות השיעיות שנותרו בסוריה ככוח עתודה שלו. הוא חונך את אנשי המיליציות, ובכל עימות עתידי הוא ירצה להפעיל אותן נגד ישראל, בין שמסוריה ובין שמלבנון. חיזבאללה בונה גם אופציות מגוונות של תגובה לפעולה ישראלית. ראש הממשלה הבא שתבחר ישראל יצטרך להחליט אם לפעול נגד מפעלי הטילים המדויקים בלבנון, כשברור שפעולה כזאת תיענה בתגובה קשה של חיזבאללה, גם אם מוגבלת.
אי־היציבות שאפפה את סוריה בשבע השנים האחרונות הסתיימה, ואת סימני השאלה מחליפים עכשיו סימני קריאה. מעבר להמשך הפעולות הטקטיות נגד האיראנים והשאיפה להחזיר את המצב בגבול הגולן לקדמותו, ישראל צריכה לנסח לעצמה יעדים אסטרטגיים מול השכנה החדשה־ישנה מצפון. היעד הראשון שבהם הוא לעקור את הלבנה הסורית מתוך הציר האיראני ולהחזיר את סוריה המתחדשת אל העולם הערבי־הסוני.