בשבוע שעבר חשפה יערה שפירא ב"כאן" הקלטה שבה נשמעת מרצה באוניברסיטה העברית מנהלת ויכוח עם סטודנטית לבושת מדים. "את לא יכולה להיות נאיבית ולבקש שיתייחסו אלייך כאזרחית כשאת מבקשת להיות במדים", נשמעת המרצה בהקלטה. "את חיילת בצבא של ישראל, ויתייחסו אלייך בהתאם". 
 
הפרסום עורר מהומה. כמה ימים אחרי נשמעו טענות שלפיהן מסגור הסיפור שונה מכפי שהיה במציאות. האוניברסיטה עצמה הוציאה בתחילת הדרך תגובה ראשונה מעט חלבית, ש"מגנה התנהגות בלתי מכבדת בין סטודנטים לסטודנטים ובין אנשי סגל לסטודנטים", ומביעה התנצלות בפני הסטודנטית שחשה פגועה.

אחר כך, בעיתון "הארץ", גיבה ראש החוג לספרות את המרצה, וטען שבפרסום הראשוני היו "סדרה של אי־דיוקים". השבוע, כשהבינו את הנזק התדמיתי שנגרם להם, החליטו באוניברסיטה העברית לנסות לתקן את הרושם והשקיעו בסדרת מודעות בעיתונים, תחת הכותרת "סטודנטים במדים? ברוכים הבאים”.
 
בואו נשים רגע בצד את השאלה מה בדיוק קרה שם ומי פנה אל מי ראשון ומה היו נסיבות השיחה. על עניין אחד קשה יהיה להתווכח: מי ששמע על הסיפור הזה לא נפל מהכיסא. או במילים אחרות, אם המרצה אמרה מה שאמרה על מדי צה"ל של הסטודנטית המילואימניקית, היא הרגישה בנוח לומר את הדברים במקום הזה. 
 

אני מוכן להתערב, רק לצורך הדוגמה, שבישיבה שבה למדתי מצד אחד, או באירוע של התנועה הקיבוצית מצד שני, אין שום סיכוי בעולם שמישהו יעיר הערה מהסוג הזה, משום שהערה כזו תהיה תלושה לחלוטין. האוניברסיטה העברית, מלמד רפרוף קל בגוגל, כבר עמדה יותר מפעם אחת במוקד של מהומות כאלה או דומות להן, ולכן ככל שזה קשור בה שום דבר לא מאוד מפתיע. 
 
פעם אחת זה קרה כשפורסם שהאוניברסיטה החליטה לא להשמיע את ההמנון הלאומי בטקס חלוקת תעודות למוסמכים. לפי הדיווח בגלי צה"ל, עובדת באוניברסיטה הסבירה ש"התקווה" לא תושמע בשל "התחשבות בצד השני". בפעמים אחרות נראה היה שהאוניברסיטה מכילה די בקלות הפגנות של סטודנטים ערבים שעמדו בקמפוס וקראו לסילוק הנוכחות הציונית מהמדינה, או במילותיהם שלהם: "ציונים צאו החוצה". פה ושם קראו סטודנטים לנקות את ישראל מיהודים, או סתם הפגינו כשהם מניפים שלטים עם תמונותיהם של מחבלים וקוראים לגרש את הציונים, ולא שמענו תגובה קשה מההנהלה. 
 
בין לבין עלתה לדיון השאלה אם זה בסדר או לא בסדר להניף דגל ישראל בהפגנות שנערכות בקמפוס. באווירה הזו, כשהאוניברסיטה בוחרת שלא להשמיע קול ברור, כל סיפור מתקבל כסביר, וגם 100 מודעות בעיתונים לא יוכלו לשנות את הרושם שחיי היומיום יוצרים.