40 דקות בדיוק, בחייאת אלוהים שאני לא משקרת. זה מה שעבר מהרגע שיצאנו מהבית והשיער שלי עוד היה רטוב, עד הרגע שהצלחנו להתניע את הסיטרואן המסריחה שאסור לנו למכור כי היא חצי מעוקלת. וגם ככה, מי ירצה לקנות מכונית שנוסעת בלי טסט, עקומה ופצועה כמו מצורעת ושהאגזוז שלה צובע את השמיים בשחור–שחור, גם בימי קיץ? בדיוק, אף אחד.



כל ה–40 דקות האלו אני מכניסה את המפתח לסוויץ', נותנת חצי סיבוב וכלום. הסיטרואן, כפוית הטובה הזו, שרק לפני יומיים, כשקיבלתי משכורת, לקחתי אותה למסלול הכי טוב ברחיצת המכוניות ועוד העברתי עליה וִיש בבית, נשארת עצבנית ומסרבת להתניע לי. השעה הפכה כבר מאוחרת, והטמפרטורות עולות ומרטיבות את שנינו. "יאללה נו, בואי ניקח מונית, כמה כבר יעלה?", שואל אותי חיים, ופתאום אני נזכרת שהוא על ידי. בערבים עושה לי הרבה רעש, בבקרים הוא שקט. "כמה יעלה, חיים?", אני מתפוצצת עליו כאילו אשמתו המכונית הזאת, והזיעה מתחת לחזייה וזה שאני על שימוע בעבודה ואם אאחר ביותר מעשר דקות, מחר כבר אחתום בלשכה. "יעלה 80 שקל הלוך! וחזור אתה יודע כמה?".



חיים מסתכל בי בחשש, מתבייש שדיבר, נדיר שאני מתעצבנת עליו, אבל כור הלחץ הזה הוציא ממני את השטן. "גם 80, לא?", הוא ממלמל לי ולא מחכה לתשובה, מלקק אצבעו עם לשונו היבשה ומעביר על הסוויץ', "אם 80 עד לשם, אז 80 עד לפה, בסך הכל 160 שקל, צדקתי?". הוא מביט בי וממשיך, "והנה, שמתי לך קצת רוק על הסוויץ', שיהיה לך למזל". אני מתאפקת שלא לצחוק. לפעמים, ובמיוחד כשזה עם חיים, אני מסוגלת לצחוק גם מעצבים, אף פעם לא מצליחה לעמוד מולו רצינית.



בסיבוב ה–20, ה–30 או המאה אלף הסיטרואן נזכרת שהיא צריכה להתעורר לעבודה ומתניעה סוף–סוף. "הפה שלי מבורך או לא?", מתגאה חיים. אני מסתכלת על השעון, כבר לפני חצי שעה היינו אמורים לבצע קבלה ב"שקדי", וכרגיל וכמו בכל הסיבובים שקדמו לכך, החניך חיים תמיד מאחר.



"הפה שלך מסריח מאלכוהול", אמרתי, "אל תדבר, עדיף לכולנו".



אנחנו עולים על הכביש הראשי ונוסעים דרומה, התנועה זורמת, והשירים שמשמיעה השדרנית טובים, מזרחית ישנה, כזאת שעושה לי חשק לבשל. "מה קרה נזכרו במזרחים היום? יש חג?", שואל אותי חיים ומבליט בכוונה את הח'. מי ישמע, נציג הפנתרים השחורים. אני יודעת שהוא רוצה לפתח שיחה אבל לא מגיבה. חאלס, התייאשתי.



גם כשהוא פותח בקבוק מיץ ומגיש לי ראשונה, "כדי שלא תריחי את האלכוהול, יפה שלי", אני מתעלמת ומביטה ישר אל הכביש. כמה הוא אכזב אותי הבן אלף הזה. כל פעם מחדש מבטיח וכל פעם מחדש חוזר (זה שאני מאמינה לו בין לבין, זה כבר אני והלב המקולקל שלי). כשהכרנו ואמרתי לו: "חיים, אני לא נשארת פה בירוחם, אני העתיד שלי שם באשדוד, אשקלון או רחובות", אמר לי: "בטח, נשמה שלי, איפה שתרצי". אחר כך, כשהבנתי שלאיש הזה לא אכפת באמת איפה יגור העיקר שתהיה שם חנות עם דברים שורפים לבטן ולגרון, כבר היה מאוחר מדי, התאהבתי.



כמה פעמים אמרה לי אמא שלי, שתזכה לחיים ארוכים, "תסתכלי עליו, תראי איזה בושות הוא עושה לך, שר בערבית ברחוב, בכל אירוע עומד ליד הבר ואחר כך בא ומחבק אותי, קורא לי 'חמותי האהובה' ומבייש אותי ליד כולם, זה מה שביקשת לעצמך, בת שלי? ככה חינכתי אותך?".



וכמה פעמים ניסיתי לענות לה ולהגיד לה שבאהבה לא בוחרים. ואם לא הייתה מסובבת את גבה ומדדה חזרה אל סיריה, הייתי ממשיכה ומספרת איך גם כשפיכח וגם כששותה הוא אובססיבי אלי, ואם אפצע, ארגיש לא טוב או איראה לו קצת עצובה, יהפוך עולמות כדי להחזיר אותי לטוב.



"את הנשמה שלי, סוזן", הוא אומר לי, "אם בחיים שלי אין הרבה צבע, זה כי שפכתי ליטרים של ורוד על שלך". והוא מצחיק אותי, בכל פעם שאני בבאסה, משמיע שירים בפול ווליום, מוצא לו בבית איזו מטפחת או פאה, עולה על השולחן בסלון ומתחיל להופיע מולי. פעם הוא מרגול, שר לי את "אבק דרכים בתלתליו" ומענטז, פעם הוא צביקה פיק הנוצץ, ופעם הוא דקלון מעורבב באביהו מדינה. ובימים שהוא לא שיכור - טוב, אין כאלו - בימים שהוא קצת פחות שיכור, הוא אוהב אותי בחושך, וכששנינו מסיימים בוכה לי על החזה ואומר "את יותר מהכל, סוזן, יותר מהכל". ולפעמים, כשגם אני בוכה, נדמה לי שאני שומעת "את יותר מאלכוהול, סוזן, יותר מאלכוהול", אבל בכוסית הראשונה שלו אני מתפכחת ומזכירה לעצמי שלא להגזים.



***



אחרי כמעט שעה של נסיעה אנחנו מגיעים אל "שקדי". בכניסה עומד אבנר, השומר. כבר לפני חמש שנים השתחרר מהצבא ובכל זאת, שיעזור לו האלוהים הגדול, מפחד להחזיר את הנשק ולצאת לחיים הרגילים, האמיתיים, האזרחיים. "סוזן! הבאת לי עוגה?", הוא רץ לכיוון המכונית. "זה אכלן זה", לוחש לי חיים, "הקיבה שלו יותר הרוסה מהכבד שלי", וצוחק, הצחוק שלו מדביק גם אותי וכשאבנר מכניס את ראשו אל תוך המכונית, אני מגישה לו קופסה עם עוגיות ריבה. "לא עוגה, אבל מושקעות, עלי". אבנר לוקח אותן ומחייך אלי, וואללה יש לו משהו ממזרי בעיניים, אבל אני מתעלמת, אם אחשוב יותר מדי, חיים יבחין. הוא שיכור, אבל לא טיפש.



"יאללה כנסו", אבנר אומר, "ציפי זועמת על האיחורים שלכם". השער נפתח ואנחנו נכנסים, אני צופרת כמה צפירות חזקות (לפחות במשהו היא טובה הסיטרואן הזו) וציפי יוצאת יחד עם מישהי שאני לא מזהה, כנראה ששוב התחלפו העובדות הסוציאליות.



"כבר אין לי מה להגיד על האיחורים שלכם", אומרת גברת ציפי, מנהלת המקום, ואני שותקת, יוצאת מן האוטו ומתחילה להוציא את שלושת תיקיו של חיים. "מה יש, ציפי? את ממהרת לאנשהו? בחוץ הכל מדבר", אומר לה חיים.



"בגלל השטויות שלך חברה שלך חוזרת לבד למדבר הזה", היא נוגחת באהובי בחזרה. ואללה, אני באמת לא יודעת איך עוד לא התלוננתי עליה.



"ציפי, תדברי על כולם - עד לסוזן, הבנת?", מסתכל עליה חיים במבט של רצח ובמהירות אני מושכת אותו אלי, מחבקת אותו ולוחשת לו, "תבטיח שתחזור נקי, באמא שלך, חיים, תעשה מאמץ הפעם, אני עוד מעט בת 40. אתה לא רוצה איזה חיים קטן?".



"אני רוצה, נסיכה שלי, בטח רוצה. אבל לא חיים, הילד שלך יהיה אחר, הוא הכל רק לא חיים".



אחר כך מוציא מכיסו שרשרת גולדפילד עם תליון מלאך ועונד על צווארי, בכל פעם שאני מביאה אותו הנה, אל בית הגמילה והזוועות הזה, הוא משאיר לי מתנה, כמו פיצוי על שהשאיר אותי לבד.



"הנה, הוא ישמור עלייך עד שאבוא".



כשהוא מסתובב והולך אני נכנסת אל המכונית, מכניסה את המפתח לסוויץ' ומסובבת. הפעם היא מתניעה לי בקלות. גם היא, כמוני, רוצה לברוח ממדבר הכאב הזה.