אין צורך יותר בבתי משפט: על סמך שמועות הקהל כבר קובע מי מושחת

זה קרה ביום בו התפוצצה הפרשה שהוגדרה בתקשורת כ"שוחד מיני במינוי שופטים". לכן שמעתי את ההערה הבאה סביב שולחני: "ביום כזה קשה לסופר, מוכשר ככל שיהיה, להרשים. זה בלתי אפשרי, כי את הסיפור הכי טוב מספקת המציאות". 

ואז התחילו לעוף עובדות חדשותיות, עם שמות והכל, פרטים מן הסיפור המיני־משפטי המרתק. "איך אתם יודעים?", תמהתי. עלי לומר שהרוב המוחלט של
הקהל ושל כותבי הסיפורים שם היו אנשים צעירים. הם ידעו הכל, וגם הציגו מתוך הטלפונים שלהם תמונות של השופטת, פסקו שהיא יפה מאוד, שווה. אחד הבחורים נאנח: חבל שאני לא בוועדה למינוי שופטים. את כל המידע והתמונות הם שלפו מתוך הרשתות החברתיות. בשבילם אלו היו חדשות היום. אני הבטתי בכך, כולל בתמונה של היפה, בספקנות גדולה. אולי כן, אולי לא. 

עד פרסום טור זה זרמו עוד שמועות. שמעתי גם אזהרות שרוב השמועות ברשתות החברתיות בפרשה הלוהטת הזו אינן נכונות. אני רגיל לצרוך את החדשות שלי דרך עיתונות, שלמרות כל החסרונות שבה היא מקור אמין יותר. ההבדל העיקרי הוא שבכל הרשתות החברתיות יש כותב אחד, שמחליט בעצמו מה לפרסם. לעומת זאת, בעיתונות המסורתית לכל חומר שאתם קוראים או רואים שותפים לפחות שניים: הכותב והעורך. זאת אומרת, יש תמיד עוד עין, ועוד שיקול, ועוד אחראי שיחטוף על הראש ואפילו יפוטר אם מה שפורסם איננו נכון. 

יש כמובן גם עורך מעל העורך, יש יועץ משפטי במקרים המחייבים זאת. יש מערכת שלמה. כל זה עולה המון כסף, מעכב לא פעם את פרסום הידיעה או הדעה המבוססות על עובדות (שהכותב חייב לדעת להוכיח). בקיצור אי אפשר, או לפחות יותר קשה, להפיץ דברים לא נכונים.

ברור שיש מה לתקן גם באחריות של התקשורת. ברור וידוע שגם דרך כל מנגנוני הפיקוח האלה חודרות ידיעות לא נכונות לתוך התקשורת. בעיה קשה יותר היא מקרים בהם עובדות מסוימות לא מדווחת או אסורות לשימוש בדיון כי הן לא תקינות פוליטית. הכל נכון, אבל זה בכל זאת לא וואטסאפ מהיר שצלצל בטלפון שלך, קיבלת, וכבר אתה מפיץ הלאה בחדוות רכילות. הדרך החדשה הזו להעברת מידע הופכת למעשה את כל המידע ללא קיים כלל. 

הדבר הכי מעצבן יהיה אם אגלה לבסוף שהתמונה של השופטת שהראו לי הייתה נכונה, ורק אני התעקשתי לא לכלול את המידע הזה במאגר הידע שלי. עם זאת, אני בכל זאת מעדיף לעצור ולא לתת לחומר להיכנס לתאי המוח עד שלא אראה זאת בגוף תקשורת מוסמך. 

גם התקשורת איננה הגוף הקובע את העובדות. במקרי פשעים ועבירות קלות או חמורות, העובדות המדווחות הופכות למידע אמין רק אחרי קביעת בית המשפט. כן, אותו בית המשפט שהיום מדווחים כאילו שופטות ממונות בו תמורת אספקת הנאות מין. עם זאת, כאשר דנים בשאלה איך אנחנו קובעים מה היא המציאות מול מה שהמערכת המשפטית קובעת כמציאות, אי אפשר בלי להזכיר גם את השמועות שהיו נגד ראשי שלטון בישראל. נבדוק כמה מקרים: ליברמן, אולמרט, נתניהו. בכל שלושת המקרים היינו חשופים לאינספור דיווחי חקירות שחיתות, במשך שנות חקירה ארוכות. רוב הישראלים יגידו שליברמן מושחת, אף על פי שהוא זוכה על ידי המערכת המשפטית. על סמך מה? על סמך כוחם של אינספור פרסומי חשדות. 

ישראלים יגדירו את אולמרט כעבריין מורשע. זה נכון, אבל בלי להיכנס לכל הסבך, צריך לזכור שהוא הורשע על נושאים מזעריים יחסית לגודל החשדות והחקירות, וזוכה בחלק מהתיקים. 

בעניין נתניהו, רבים כבר קבעו שביבי מושחת ולא מחכים ולא מעוניינים לחכות להחלטות המערכת המשפטית. ראיית המציאות שלנו לא רחוקה כל כך מערב בו אנשים ממציאים סיפורים.