זאת נקראת "עונת ה–VIP של האח הגדול". ורי אימפורטנט פיפל. כלומר, לא סתם פיפל, גם לא אימפורטנט פיפל, אלא מדובר באנשים חשובים מאוד. כלומר, לקיום שלהם אמורה להיות חשיבות מכרעת, עצומה וכבירה על החיים שלנו כאן בחלד. אך הזעקה שעלתה מיד אחרי "אירוע הפתיחה" (לא תוכנית ראשונה, חלילה), היא מי אלה בכלל.
רבים מהציבור לא יודעים מי היא או הוא עדן יוחנן, ומה עשתה בחייה רומי נסט. לפחות לגבי בן זיני אין שאלה. הוא בן. גם עם אביבה תבורי זה קצת יותר קל, בגלל הייחוס. רעייתו המיתולוגית וגרושתו הסנסציונית, אמו של הכוכב וסבתו של תו–פרינס תבורי. ועדיין אפשר לתהות אם מספיקה העובדה שאת במרכזו של ציר משפחתי מוכר כדי להפוך אותך לאישה חשובה מאוד. לכאורה כן, משום שאם לא הייתה מתחתנת עם שימי, הצמד סטטיק ובן–אל לא היה מגיע לעולם, ובלעדיהם איפה היינו היום.
ובכל זאת, בהנחה שכל הדיירים - כולל הישאם סולימאן ואסף גורן - למרות היותם אלמוניים, הם אנשים חשובים מאוד בציבוריות הישראלית, אז איך נגדיר את נשיא המדינה ואת אבי ניר, נניח. האמת היא שהם לא ורי אימפורטנט פיפל, אלא ורי אינטרסטינג פיפל. לא חשוב שתהיה חשוב, חשוב שתהיה מעניין. שיראו אותך. שיהיה לך סיפור חיים שאפשר לתמצת אותו בשלושה משפטים לתעודת הזהות בכניסה לבית.
ולכן לא צריך לקרוא לעונה "האח הגדול VIP", אלא "האח הגדול עם האנשים המעניינים היחידים שהסכימו להשתתף בתוכנית, תחת התנאים והמצלמות, עבור סכום הכסף המוצע". פעם VIP היה VIP. כשהיינו רואים מישהו מהטלוויזיה ברחוב, לא שאלנו "תזכיר לי מאיפה אתה מוכר לי?" אלא "וואו, זה דניאל פאקינג פאר! לא ייאמן! חולה עליך ב'על גלגלים', בנאדם!". אין ספק שחל פיחות במעמדו של האדם המוכר. פעם לכל סלב היו תנאים בסיסיים של קיצור תורים וקינוח חינם במסעדות. כיום המעמד פרוץ, וכל יוטיובר, בעל דף באינסטגרם או כדורגלן לשעבר מקבל הטבות מכל עבר, ואין שום איגוד מקצועי שיתנגד וימחה.
המסקנה המעודדת היא שכל אחד יכול. אתה פשוט צריך לדעת לארוז את עצמך. פעם האדם חיפש משמעות, היום האדם מחפש מיתוג. למשל, בעל פלאפלייה יכול להגדיר את עצמו "בעל הפלאפל המיתולוגי של חדרה", ולהיכנס ל"האח הגדול". מישהי עם 1,300 חברים בפייסבוק שכותבת סטטוסים זועמים יכולה למתג את עצמה כ"פעילה חברתית לוהטת" ודרכה סלולה ל"גולסטאריות". כל אדם שנוסע לעבודה יכול להיות "הנוסע המצחיק עם הסרטונים הקורעים מהרשת" ויצפה לטלפון ממלהקת, שעובדת בדיוק עכשיו על משהו לערוץ עשר שהיה באפיק 14 ועכשיו הוא ב–13.
אז הם לא חשובים, אבל הם כן משקפים. תסתכלו עליהם, ותראו אותנו. החלוקה לדיירי בית ולשוכני ביוב היא משל מצער על חיינו: המרכז לעומת פריפריה, עשירים מול עניים, פריבילגים מעל השקופים. ההדחות הקרבות יאתגרו את הקהילתיות הישראלית הסוציאלית ויבדקו עד כמה היא תצליח להחזיק מעמד מול הרצון הקפיטליסטי להדיח את האחרים, לנצח ולזכות במיליון.
הקרע העדתי כבר הגיע בשיחת חצר נינוחה עם עדי ליאון שזעק את זעקת המזרחי הלא מושמע בגלגלצ, כשאף אחד לא התרעם וענה לו שגלגלצ מזמן הפכה להיות תחנה מזרחית. אם אף דייר לא ישתיק אותו, הוא עוד ימשיך להתבכיין ולשנוא שמאלנים (אבל בקטע טוב) כל הדרך לניצחון.
נרי ליבנה האולטרה שנונה מייצגת את ישראל הישנה, החכמה, השדופה, הצרופה, עם טקסטים מתוחכמים שנרמסים תחת הכריזמה המוזרה של ליאון, שמייצג את כל מה שאורן חזן, מירי רגב ואייל גולן בעולם. אולי הסקר האמין ביותר לקראת הבחירות יתקיים בתוך הבית הזה, כשכולנו נראה עד כמה השמאל של נרי ("לא באתי להתנגח", "אני מייצגת רק את עצמי") מרכין את ראשו בפני ההתלהמות הימנית הפופוליסטית של ליאון ("מה יש לכם עם ערבים?", "איך את מסכימה לממן תרבות נגד המדינה?").
חוץ מזה מסתמן שזה יהיה סיבוב התיקון של שי חי, שהגיע הפעם עם רעיונות מתורת הקבלה על אלוהים והטוב בעולם. ואם יהיה רומן בין גילי מוסינזון (הדו–מיני) לבין עדן שנולדה אביעד, אפשר להקפיא את המינוי לנטפליקס לאיזה חודש. יש מה לראות בטלוויזיה.